אני לא מאמין שאני שומע ברוס ספרינגסטין

באחרונה יצא לברוס ספרינגסטין אלבום משולש, שזוכה להמון הדים בתקשורת, לרבות אתרי מוזיקה מהמיינסטרימיים ביותר ועד לאלו עם אוריינטציה יותר של אינדי ואלטרנטיב. מדובר באלבום כפול חדש שנקרא The Promise ומורכב מ-21 שירים שמעולם לא ראו אור לצד גרסאות אלטרנטיביות לכמה שכן, כולם הוקלטו ובוצעו בהופעות בין 1977-1978. אלו בעצם השירים שלא נכנסו ל-Darkness On The Edge Of  Town, שנחשב לאחד האלבומים הגדולים שלו ושיצא באותן שנים. אמנם זה קצת מוזר להתחיל לשמוע אמן שחדש לי דווקא מחומרים שלו שהועלו מן האוב ומתגלים רק עכשיו, במקום ישר מהקלאסיקה המאושרת והחתומה שלו שמגיעה בגרסת 'רימסטרד' חדשה על גבי הדיסק השלישי. אך מצד שני, אני גם ככה לא בקיא בקריירה של ספרינגסטין, כך שזה ממש לא משנה לי  מהיכן אני קופץ למים שלו כל עוד מספיק עמוק שם. וזה כבר הרבה זמן שאני רוצה לנסות סוף סוף לעמוד על טיבו של הרמבו עם הגיטרה הזה, אבל חומות של ציניות, וסלידה מהחלום האמריקאי כנראה מנעו זאת ממני עד היום. אך לא עוד. אתמול הורדתי את The Promise ועשיתי את הצלילה הראשונה. אני חייב להודות שהרבה זמן לא נהנתי ככה מלגלות אמן כמו שאני נהנה עכשיו עם השירים של הבוס הקטן. יש כוח מתרגש וחייתי באיש הזה, משהו שמתפרץ ממנו בטבעיות וכובש באהבה ובעיקר עם הרבה נשמה אפילו חפרן מוזיקה אנגלופיל מזרח תיכוני שכמוני.

Bruce Springsteen – Taxi Cab (City Of Night)

Bruce Springsteen – It's A Shame