לא פחות מ־12 מוזיקאים חברים בלייב ביט טייפס (L.B.T), להקת הבית של לייבל הביטים התל אביבי רואו טייפס. בין היתר לוקחים חלק בתופעה גיטריסטים, קלידנים, ביטמייקרים, זמרים וזמרות, ראפרים, סקסופוניסט ודי.ג'יי אחד. הערב (חמישי) החבורה המורחבת תשיק בבארבי את אלבומה החדש, "The Singles", שמאגד בתוכו 22 קטעים נבחרים מהשנתיים האחרונות. בעוד המוזיקה של הקולקטיב לרוב חמימה, שורשית ומשרה אווירת ג'אם סשן לא מחייב, בראיון עם שניים מנציגיה מתגלה שעומדת מאחורי היצירה שיטה מאורגנת ושפה משותפת שמתבונן מהצד לא בהכרח יבין בלי מילון עברי־רואו טייפסי. "המהירות שבה הדיבור שלנו מתחלף ומתעדכן היא ביחס ישר למהירות שבה אנחנו יוצרים מוזיקה", מספר יונתן אלבלק, גיטריסט וזמר בהרכב.
אתם מכנים את ההרכב לפעמים שיט חמוּר. מה דה פאק?
"שיט חמור הוא השם הלא רשמי של לייב ביט טייפס. הביטוי 'חמור' רץ אצלנו כבר הרבה זמן. הוא הגיע איפשהו בתקופה של 'חורך', 'חורן' ו'יש את זה/אין את זה'. סלנג מסוים יכול לרוץ אצלנו חזק במשך שבוע, ובמהלכו כולם יטחנו אותו ואז הוא ייעלם ויישכח – כי יש כבר שיט חדש", ממשיך אלבלק, "וזה הרבה בגלל שבנו (הנדלר, שמנגן על גיטרה בס ואחראי על אספקטים רבים ביצירה של ההרכב – אז"א) מייצר אינסוף דאחקות מילוליות. זה קשור לתהליך הקוגניטיבי שמתרחש כשאתה יוצר מוזיקה – הברז שלך כל הזמן פתוח".
בהתאם לשיטה, ב־ L.B.T לכל מוזיקאי יש תפקיד (ולפחות כינוי אחד), גם אם הוא לא מוגדר ומחייב. "הווקאליסטים בהרכב הם שיווה (רבל סאן – יואל קווינגטון), שמביא את הווייב האמריקאי של ההיפ הופ בבולטימור", אומר אלבלק. "מו (Mo Rayon – נועם ירון בן־אמוץ), הוא יותר בכיוון האבסטרקטי. בפעם הראשונה ששמעתי אותו אמרתי לעצמי – פרנק זאפה. זאפה עושה ראפ. קרן דאן (קרן דוניץ) ואקו (מההרכב אקו וטיטו) מביאות הרבה סול. אקו היא הערסית וקרן היא המסתורית והשובבה".
מו, שמצטרף לשיחה מסכים ומוסיף: "כן, החיבור ביניהן הוא כמו החיבור שלי ושל שיווה. גם אצלנו הוא הערס ואני ההזוי".
אתם מתנהלים בכלל כמו להקה? הרי, זה פרויקט יותר מופשט מעוד הרכב של מוזיקאים קבועים שכותבים שירים באופן מוגדר ומסורתי.
אלבלק: "בכל הרכב גדול יש היררכיה שונה מזו שיש בהרכב קטן. יש את הגרעין הקשה שמתחיל את כל העניין ואחר כך זה מתרחב החוצה במעגלים. הגרעין שלנו מורכב מ־Nomok (נועם חבקין), הקלידן, בנו הנדלר ואמיר ברסלר, המתופף. הם מתחילים את השיט ולזה כולם מצטרפים. אבל אין ספק שהנדלר הוא המרכז".
מו: "הוא זה שהביא את השיטה, אצלו מקליטים את המוזיקה והוא זה שעושה את רוב העריכות".
השיטה? נשמע כמו שם של ספר לעזרה עצמית.
מו: "השיטה מתחילה לרוב בג'אם. ברסלר יניח מקצבים ועל זה כולם נותנים את שלהם".
אלבלק: "זה מתחיל בתופים ובעוד משהו מעל זה, נגיד קלידים. הצלילים האלה בדרך כלל מגרים עוד מישהו ליצור שכבה נוספת וככה זה נבנה עד שנוצר ביט. ברגע שיש לנו קטע אינסטרומנטלי די מגובש ביד, אנחנו משמיעים אותו לווקאליסטים ושואלים אותם איפה הם שומעים את עצמם. כל אחד בוחר את האזור שלו וכותב מילים או מאלתר. וזהו, יש לך שיר, במירכאות. זה נוצר מאוד מהר".
ומיהי רותי, שמוזכרת בקרדיטים ובעוד מקומות רבים באתר של רואו טייפס ובאיוונטים שלכם?
מו: "רותי היא אימא של הסקסופוניסט אייל תלמודי שמנגן איתנו, וגם הזרוע המבצעת של רואו טייפס".
אלבלק: "היא לא באמת אימא שלו, אלא שם כללי לכל מי שלוקח אחריות ומטפל בעניינים הרבים שכרוכים בהוצאת האלבומים והמיקסטייפים של L.B.T". לרוב, השניים אומרים, נועם חבקין הוא זה שלוקח על עצמו את תפקיד הרותי.
הדיבור על רותי מזכיר לשניים שאלה שנשאלת פעמים רבות כשהחבורה נפגשת: "מי נוהג במשאית?". הם מתרגמים ומסבירים שהמשאית היא תוכנת המחשב "אבלטון לייב", שבעזרתה שולטים בצלילים השונים של כלי הנגינה וקולות הזמרים והזמרות. מישהו חייב לתפעל אותה. מישהו חייב לנהוג במשאית.
בשיחה טלפונית שערכתי עם הווקאליסטית אקו כמה ימים לאחר מכן, היא הסבירה שהמהות של L.B.T מתבטאת באופן שבו המוזיקה נוצרת. "מה שמגניב אותי בעבודה בהרכב זה שהיא כל כך כיפית. את באה לאולפן, משמיעים לך כל מיני קטעים מטורפים של מוזיקה, ומתוכם את יכולה לבחור איפה להכניס את עצמך, והכל עובד מאוד בקלות, בלי מאמץ. אלה אנשים של לב, שאוהבים מוזיקה, שעושים אותה באופן מאוד רגוע. אף אחד לא לחוץ להוכיח שום דבר. זאת חוויה פוקחת עיניים לראות איך כולם עובדים יחד".
אלבלק ומו אמרו לי שאתם עובדים נורא מהר.
אקו: "מה זה מהר? אין יותר מהר מזה. בדרך כלל כבר בפעם השלישית שאני מאזינה לביט יש לי מילים בראש. אני לא מאפשרת לעצמי לחשוב יותר מדי, גם אם בא לי. אני הולכת עם מה שיוצא לי על המקום".
הם גם קראו לך ערסית.
"אני באמת ערסית לא קטנה".
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב
