רדיו אור בזויות 295: Army Dreamers (יום הזכרון)

אבל הפנים שלי החלו להיסדק. אני מבין שהשמחה היא זו שפירקה אותו. האיש העדין, היפה והאהוב הזה לקח חלק בשמחה כל כך רעה. הפער היה בלתי ניתן לגישור. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה. הזיכרון החולה הזה היה לו כבד מדי, מה שרק גרם לי לאהוב אותו יותר.

בזמן שהמטופלים בחדר, רובם מנומנמים מכדורים אנטי-פסיכוטיים, מנסים להבין מתי הוא כבר יגיע לאקשן בסיפור שהפך אותו לנכה נפשית המוכר על ידי המדינה, אני נכנס להתקף בכי בלתי נשלט. בכי חסר מעצורים שלא אשכח בחיים שלי. כזה שמגלה לך שרירים חדשים בפנים. המטפלת הייתה צריכה לעזוב אותו ובמשך כמה דקות להיות איתי, להרגיע אותי, לנסות להבין מה קורה לי.

השמחה הרעה, הפער בין הסאבטקסט האלים לאופן נטול ההבעה שבו סיפר את הסיפור שלו – זה הרג אותי.

בבת אחת עלו לי בגרון האבל וההלם שספגתי מיותר מדי אנשים שאני אוהב: מחשבות על הבכי של אבא שלי בימי זיכרון על החברים שהלכו לו במלחמת יום כיפור, על אחי הגדול שמצא את עצמו אוסף חלקי גופות מאתר אסון המסוקים, על אחיה הבכור של חברה מבית ספר שהיה טייס שתקע לעצמו כדור בראש בזמן שלמדנו יחד לבגרות, על בני דודים שלי שניצלו בנס מהפיגוע בליל הסדר במלון פארק אבל יצאו מזה שרוטים נפשית, על בעלה של אמא שלי שהיה אוטם את אוזניו למשמע מטוס ריסוס מעל הפרדס הצמוד לבית כי היה מזכיר לו את הפעם ההיא שחיל האוויר הפציץ בטעות את חבריו בלבנון הראשונה, על הבן שלו שכמעט נורה למוות במבצע "קשת בענן" אך ניצל על בזכות חבריו ברגע האחרון אבל אז נכנס לדיכאון מהשמחה על המוות של זה שביקש להרגו.

חבר שלי לא דיבר איתי מאז על הסיפור שסיפר אז בפסיכודרמה, אפילו שגרנו אחר כך במשך 3 שנים יחד, אבל בכל יום זיכרון שעובר מאז אני לא יכול שלא להיזכר בו. כי הפער.

רשימת השירים: