(It Might Get Loud (2009 – צפייה ישירה

לשאלתך, הייתי רוצה לראות שם את אחרון גיבורי הפעולה ג'ון פראשנטה

ראיתי את הסרט לפני כחודש בסאן פרנסיסקו, ב'רד ויק'- בית קולנוע קהילתי משנות השמונים הממוקם ברחוב הייט, אותו רחוב שבו התפתחה תנועת ההיפים בשנות השישים עם סצנת המוזיקה המדהימה אשר עדכנית עד היום. בכל מקרה, ברד ויק יש אולם קולנוע אחד עם כיסאות של פעם וספות לרביצה, פופקורן אורגני המוגש בקערות עץ אשר מקפיצים את החוויה לדרגת עונג עילאית!
הסרט עצמו היה מדהים! לראות את גאוני המוזיקה והיצירתיות! ללמוד על עברם, על איך הגיעו עד הלום והמוזיקה שנלוותה היתה ממש חוויה שמיעתית וויזואלית מרתקת.
אין ספק ששלושת הנגנים נבחרו תחת קריטריונים מסויימים, אם נבצע חתך של המאפיינים ניתן לראות 3 דורות (מבחינת גילאים), אך גם סגנונות הנגינה והדרך בה הם משתמשים באותו כלי נגינה באופנים שונים בא לידי ביטוי, שכן פייג' עף על החשמלית, וייט מוסיף אלמנטים ארציים של מוזיקה עממית ואילו אדג' מכניס את האלמנט הדיגיטלי של הסאונד עם הכל הפדלים האלה שיש לו…
יש מעברים יפים בסרט הזה בין עבר והווה, בין הסגנונות ובין הדמויות אשר עושות דרכן למפגש המיוחל, ובמפגש עצמו יש תחושה של התפוצצות יוצרות- יצירתיות והערכה הדדית של כל אחד לסגנונו ומפעל חייו עם חיבור מוזיקלי של שלושתם בסוף, כשהם מנגנים וזורמים יחדיו.
חדורת השראה, מיד כשהגעתי הביתה לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן:-)

לגמרי לא כדאי לזלזל בדה אדג'. הוא השפיע על ים של גיטריסטים באייטיז ואז שוב על ים של גיטריסטים בעשור שבדיוק חלף. לתקופה היה לו סאונד מאוד מובחן שדחף קדימה את אפקט הדיליי ועשה איתו (יחד עם בריאן אינו) לא מעט רגעים בלתי נשכחים במוזיקה. מה שמעניין בו במיוחד זה איך הוא עושה יותר מפחות, כלומר יוצר עולם עשיר של סאונד בעזרת מעט תווים.

 אם כבר הייתי מוציא מהסרט את ג'ק ווייט או את ג'ימי פייג' כי הם פשוט דומים מדי ובסופו של דבר מושפעים כמעט מאותה המוזיקה. בגזרה ה-"קלאסית" סלאש יכול להיות משתתף מגניב לסרט שכזה, יש לו ידיים של זהב ולא מעט סולואים בלתי נשכחים. היה יכול להיות מעניין לראות את תום מורלו על כל טריקי הסאונד הפסיכיים שלו. או את ת'רסטון מור בגישה אחרת לגמרי לאפשרויות שגלומות בגיטרה וכל הדרכים לזיין לה את הצורה. אמנם שחקן חדש יחסית בזירה, אבל לדעתי מייק וונארט מאושנסייז גיטריסט מדהים עם סאונד מטורף ושפע ענק של רעיונות בכל כיוון אפשרי שיכול להראות מאיפה משתינה הגיטרה.

אבל המלך הבלתי מעורער שהייתי רוצה לראות בסרט הזה, למרות שהוא לא קורא לעצמו גיטריסט, הוא ללא ספק ג'וני גרינווד. אבל זה יצטרך להתרחב הרבה מעבר לגיטרה, גם לקלידים שונים ומשונים, וגם לכתיבת תווים להרכבי כלי מיתר שהוא עושה כל כך טוב.

ג'ימי!
ג'ימי פייג'!
אלוקים ישמור, מה זו הטעות המחרידה הזו?