בפעם הראשונה שהאזנתי ל- London Calling של הקלאש עוד לא ממש הבנתי מה זה פאנק. הייתי ילד-גראנג' לפני בר מצווה עם תמונה מעורפלת בראש של חבורת מחורעים עם מוהיקן, שניצב מעליהם כמו פסל של סבון מוצק. אבל זה לא פאנק. אני עדיין רואה ילדים מסתובבים בעיר עם ניטים, בירה ומבט של פאק-אוף-אני-מגניב. הסמלים שמייצגים את הזרם הזה שנקרא פאנק הצליחו לבלבל אותי.
מאידך, יצא לי גם להכיר כמה חבר'ה פאנקיסטים שלאו דווקא לובשים את כל הדאווין קומפלט, אנרכיסטים כאלה, רובם צמחוניים או טבעוניים. די אירוני לחשוב שהמילה punk מתורגמת לפרחח או פושטק כשלאנשים האלה כל כך הרבה משמעת עצמית… הלוואי והיו לי ולו מעט מהערכים והדבקות שיש להם באיזושהי מטרה מוסרית. אמנם הסטייל הקשוח בהחלט מביע איזשהו כעס, מין קונטרה לצבעוניות העליזה של הסיקסטיז, אך הנפש היפה היא אחת, בכל סוג של אמנות, ולכן זה לא מוזר לי שגם המוזיקה הכי הרדקוריסטית שאני מכיר נעשית בסופו של דבר ע"י אנשים עדינים.
גם במוזיקה המהפכנית של הסיקסטיז וגם בפאנק הראשוני של הסבנטיז ניכר היה רצון אמיתי להביא לשינוי. ההיפים נלחמו בעצם היציאה למלחמות, במוסכמות החברתיות. הפאנק'ס נלחמו בכל סוג שהוא של פאשיזם (ובעיקר נגד ניאו-נאציזם) ותמיד מחאו כנגד מפלצת הניכור הקפיטליסטי. לא מעט מוטיבים בולטים של פאנק נשאבו מתוך המפץ הגדול של ההיפים, אך הפאנק תמיד נטה להתבדל ואף לסלוד מהוריו הסטלנים שהפכו עם השנים ליאפים עבשים.
רשימה (חלקית מאוד) של המשתתפים בסרט, כולם חולי סטראמר (בייחוד סטיב בושמי שתמיד נראה חולה): ג'ון קיוזאק, ג'וני דפ, מאט דילון, סטיב בושמי, ג'ים ג'ארמוש (במאי גאון), מרטין סקורסזה, אנת'וני קידיס ופלי. ונראה לכם שבונו לא ייכנס… ת'אמת שהוא מדבר שם לגמרי לעיניין.
שמתי לב שהמכנה המוזיקלי המשותף לרוב להקות הפאנק האהובות עלי עמום למדי: אצל הקלאש מההתחלה שמעתי סקא, (כאמור, התחלתי עם "לונדון קולינג" ולא עם האלבום הראשון) בפיסטולז שמעתי בעיקר רעש וסוניק יות' עדיין נשמעים לי כמו להקת אינדי רוק.
[podcast]http://www.lightbaz.com/wp-content/uploads/2010/01/The_Guns_Of_Brixton.mp3[/podcast]
לטריילר לחץ כאן
סרט חובה לכל חובב קלאש!
“Feeling lucky, punk? Oh, Good”
ניר
פברואר 2, 2010 16:36
הפאנק כמחאה או כביטוי פוליטי הוא בעצם המצאה בריטית, ונדמה לי שאפשר לרשום את הפטנט על שמו של מלקולם מקלרן.
הזרעים הראשונים של הפאנק נזרעו דווקא באמריקה, ושם בעצם מדובר היה באוסף של ג'אנקיס ומחורעים שאידיאולוגיה היתה מהם והלאה. המוזיקה שלהם היתה יותר אמצעי לביטוי והכרה מאשר לשינוי. בתקופה הקצרה והדי אומללה שמלקולם מקלרן ניהל את ה-New York Dolls הוא ניסה לדחוף להם תכנים פוליטיים ואפילו העמיד אותם פעם על במה כשדגל אדום ענקי של מאו מאחוריהם. העסק לא ממש עבד והחברה הורידו אותו מזה די מהר ואחרי זמן קצר התפרקו.
הצעד הבא של מקלרן היה יבוא אישי של הפאנק לבריטניה. הוא השמיע לפיסטולס את Blank Generation ומזה יצא Pretty Vacant והשאר היסטוריה.
ותודה גדולה על הלינק לסרט 🙂
ניר
פברואר 2, 2010 17:09
טוב נו, דווקא MC5 כן היו פוליטיים, עם אג'נדת הפנתרים הלבנים (Ashkenazi Panthers?), אבל הם היו קצת יוצאי דופן בסצנה. האידאולוגיה באמריקה התבצרה יותר בג'אנר של הפולק.
עמרם
פברואר 3, 2010 20:13
אורי תודה. כרגיל אתה חבל"ז.
דרך אגב זה רק אני או שסטראמר מצטייר (בתקופה של הקלאש אחרי ההיפיות) כבנאדם יותר כבד ממני…
Shoegazer
פברואר 3, 2010 23:18
ראיתי את הסרט. הוא מעולה. אני תוהה אם נראה עוד נפילים בסדר הגודל של סטראמר במוזיקה האנגלית . אני כמעט מתפתה לומר פה מי לדעתי בכל זאת מצליח כיום לשדר אופי וכריזמה מהסוג הזה אבל אני רוצה לשמור פה את המקום של סטראמר. שמת לב שמרבית הפרונטמנים האנגלים הם גניחטים כיום ? ואני אומרת את זה עם הרבה אהבה אליהם – אלכס טרנר ?
אורי זר אביב
אוגוסט 3, 2012 11:05
שתי בנותיו מרימות פסטיבל לזכרו Strummer of Love
http://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.1792471
עומרי
אוגוסט 3, 2012 17:58
הפצצת עם סרט לשישי