סיכומאוחר: יו לה טנגו, בוגי בלאגן וטו מני דיג'ייז

עבר כבר שבוע וחצי מאז אבל עדיף מאוחר… זה היה שבוע מלא הופעות ומסיבות. איכשהו למזלי, כל ארבעת האירועים אליהם יצאתי היו מוצלחים במיוחד, ואני מחשיב כל הופעה של יו לה טנגו כאירוע נפרד, אם הייתם בשתיהן אתם בטח מבינים למה. ואם לא, הסבר בהמשך הפוסט. זהו סיכום השבוע שעבר עלי, שבוע שהתחיל במסיבה מפלצתית של 2Many Dj's באומן 17, המשיך להופעה שכונתית במיוחד של בוגי בלאגן בבארבי והסתיים (השבוע) בשתי הופעות מעולות ושונות בתכלית אחת מהשנייה של יו לה טנגו.

18/03 פיצוצים עם ערק – טו מני דיג'ייז

ביעבוע זו מילה בתל אביבית? כי אם כן אז נראה לי שאני סוף סוף מתחיל להבין אותה. הייתה התרגשות רצינית של לפני מסיבה, מין כזה בילד-אפ שמועד לפורענות האכזבה. בייחוד אחרי שכולם ביאסו אותי איך שאמרתי להם שהמסיבה תתקיים באומן 17. לא יצא לי להיות שם לפני, גם לא בגראנדמסטר פלאש (מעפן שכמותי). יש לאנשים אנטי רציני למקום הזה אבל דווקא איך שנכנסנו לשם קיבלתי וייבים ממש טובים – של חוץ לארץ. אולי בגלל מימדי המועדון שיחסית גדול יותר מכל מקום אחר שאני רגיל אליו בישראל, אולי בגלל שפגשתי שם את אחי שלא ראיתי זמן רב ובכלל מתגורר בניו יורק. לא יודע. היו וייבים טובים. נכון שהיה קצת מעיק לחכות שסולווקס יעלו כבר לתת את הסט שלהם – השעה הייתה אחרי שתיים ורבע והם עדיין לא על העמדה אך כשהם לבסוף עלו, זה הרגיש כמו בעיטה בפופ. האחים הבלגים הרביצו שם אלקטרו-מאש-אפ רצחני עם הרבה נגיעות של סליז ואפילו שילבו בסט שלהם את השיר "לשמוח ולרקוד" של האחיות יוספי… לא ממש בחירה פוליטית או מתחנפת לקהל הישראלי הרי אפשר להמיר את השיר הזה לכל שפה אחרת אם רוצים והוא עדיין יתפוס.. לשמוח, לרקוד. היה ענק.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Mapt3c5jRKc[/youtube]

19/03 כל הקהל על הבמה – בוגי בלאגן

אני מת על בוגי בלאגן ואם זו לא הפעם הראשונה שלכם כאן באור בזויות, אז אתם בטח יודעים את זה כבר. הגעתי לדי הרבה הופעות שלהם עד היום, ויצא שאיכשהו בשנתיים האחרונות נוצר ביני לבין הלהקה קשר אישי. ב-2007, הדרדרתי למצב של דיכאון קליני ממושך (ועד כאן הפירוט בנושא זה) – הדבר כנראה ניכר עד למסכיהם של הבלאגניסטים, ששוכנים אי שם רחוק בגולה שבצרפת. אני מניח כך כי במהלך איזה משחק ליגת אלופות בסלון דירת השותפים בה גרתי אז צילצל אצלי לפתע הנייד, על הקו היה גברי מפאריז… (הצמד בוגי בלאגן קוראים לעצמם עזרי וגברי). הוא התקשר לשאול לשלומי ככה פתאום, משומקום. העיניינים התגלגלו ועם הזמן גילינו שכולנו יהודים אלג'יראים – כן, אני לגמרי בקטע העדתי, עדיין. בעיקר כי זה מצחיק אותי וחוץ מזה באמת שאין המון אלג'יראים בארץ אז זה מין קטע לגלות את זה.

משהגענו, חשכו עיני למראה חלל הבארבי המעוצב לדייטים שנועדו לכשלון, עם שולחנות ואווירה כללית שמרמזת על ערב שעומד להיות חלש עבור אלו מאיתנו שלא באו לעשות דאווין על מישהי עם איזו פלטת טוגאנים. למזל כולנו, כולל זו שלא התרגשה מהפסטלים, החששות האלו התפוגגו כבר בחמש דקות הראשונות. קהל גדול יחסית מילא את כל קידמת הבמה בשמחת רוק אנד רול אמיתית וצעירה. הליצנים מהלהקה זרמו עם הבלאגן שנגרם בקהל ע"י חבורה היפראקטיבית, שנראתה כאילו יצאה לאפטר ועוד רגע צריכה לשוב לבסיס. הערב נגמר באטרף של בלוז-רוק-בואו נעשה צחוקים כשחצי מהקהל בכלל נמצא על הבמה, וגם על המיקרופונים. אפילו הפרחה מהדייט עם ההוא (שכבר ממזמן שיכור על הבמה) רקדה בסוף כאילו היא לפחות בחתונה. בקהל צצו רקדניות בטן ספונטניות חוץ מהאחת שבאה מראש כדי לעשות שמח. צעקות לולולולולו מזרחיות, ידיים מורמות באויר. היה מוצלח מעבר לכל ציפיותיי. וכמעט שכחתי, זאב נחמה עשה איתם ביצוע חשמל לציפור מדבר + ב.מ.וו שחורה של אתניקס. היה כיף בטירוף, ההופעה נמשכה כמעט שעתיים וחצי! הלהקה נגנה את כל הרפרטואר שלה מההתחלה (הם בדרך לאלבום שני) כשראתה שאף אחד לא בעיניין של להפסיק לרקוד. היה אדיר.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ArpbYIpcVAk[/youtube]

22/3 ,23/03 שתי הופעות מעולות ושונות לגמרי – יו לה טנגו

בתור אחד שנכח בשתיהן אני מוכרח להגיד שהן היו כל כך שונות אחת מהשנייה וששתיהן באמת שהיו מצויינות. בערב הראשון הלהקה יותר ניגנה שירים ופחות התחרעה על הפידבק והדיסטורז'נים, ושכאני אומר פחות אני מתכוון המון אבל עדיין הרבה פחות מבערב שלמחרת. כמו כן, הלהקה ביצעה המון שירים מהאלבום החדש והמעולה שלה, Popular Songs שבאמת נשמעו כמו חימום למה שהגיע אח"כ. הערב השני היה קשה יותר על האוזן והרגיש לי כאילו יועד מראש ובמודע ע"י הלהקה עבור המעריצים היותר הרדקור שלה, אלה שחוזרים יום אחרי יום…

טענה אחת שחזרה על עצמה בהרבה מהביקורות שקראתי (שרובן התמקדו אך ורק בהופעה הראשונה) היא שלקח ללהקה זמן "להפשיר" ושהקהל היה יבש מדי או במילים אחרות – שהמחצית השנייה של ההופעה הייתה טובה הרבה יותר (שוב, מדובר על הערב הראשון). אני יכול להבין על מה כל הדיבור אבל כשלהקה אקלקטית ולא פשוטה כמו יו לה טנגו מופיעה מולי, להקה שעברה דרך אינסוף סגנונות מוזיקליים ביותר משני העשורים וחצי בהם היא פעילה, אז אני מעדיף לתת לה לגדול עלי, להיות סבלני ולא לחרוץ את דינה אחרי שני שירים בלייב. אני יודע שכך עלי לנהוג כי אני כבר יודע שזו לא להקה של סיפוקים מהירים. האלבומים שלה דורשים את אותה ההתייחסות. שתי ההופעות בהחלט הגבירו קצב באופן הדרגתי והתעצמו עם הזמן, אבל עד לאן? זה אמנם ממריא לאט אבל מגיע גבוה, מאוד גבוה.

מסתבר שאיירה קפלן הוא פאקין' גיטר-הירו שלא ייאמן ואני ממש לא אחד שמתלהב בקלות מגיטריסטים שיודעים לנגן "טוב" – כי בסופו של צליל זה הכל ב-feel, אני שונא גיטריסטים שמאוננים על הטכניקה שלהם בווירטואזיות משמימה. מה שקפלן עשה שם עם הגיטרות שלו, שכל הזמן התחלפו, היה אמנות לשמה – אלף דיסטורז'ן, אלף פידבק ובלי טיפה אחת של רעש באוזניים. הדבר היחיד שהתעוות לו שם זה הפרצוף תוך כדי שהוא מניף את הגיטרה, מתופף לה על האחורה של הגשר, מתמרן בדיוק מופתי עם המרחק שבינה לבין המגבר כדי ליצור את הפידבק המושלם.

לכל אורך שתי ההופעות הקהל צעק ללהקה שמות של שירים כבקשה. בראשונה הם עקצו והבטיחו שלמחרת הם ייבצעו את Autumn Sweater, "אז רצוי שתבואו גם מחר", ו- Nuclear War (קאבר ל-Sun Ra), אשר בוקש בקהל בשני הערבים, זכה לביצוע ענק באחד ההדרנים של הערב השני. בכלל, אהבתי מאוד את השינויים בהרכב על הבמה בשירים השונים, את המעבר של שלושתם בין הכלים שלרשותם. הביצועים נטולי הגיטרות היו מעולים, Nuclear War לדוגמא בוצע כשקפלן על הקלידים וג'יימס מק'ניו (הבסיסט האדיש בעולם) מתופף עם ג'ורג'יה האבלי בק טו בק ושר סוג של דואט שאלה-תשובה עם קפלן. אני כל כך אוהב את הקול של מק'ניו ששר כמה שירים, בחור גדול ועדין להפליא. קחו לדוגמא את הוידאו הבא:

קטעים נוספים מההופעה השנייה באיכות מעולה (תודה ל- Lofiles.org)

לקראת סוף ההופעה (השנייה), ואחרי דקות ארוכות של השתוללות גיטרות, התבכיינתי לידידתי ש-די, שאנ'לא יכול יותר, שהלך לי הגב מכל השבוע הזה. אמרתי לה שאני כבר מתורגל בכאבי גב בהופעות ארוכות ושהתרופה היחידה לתופעה הזאת היא לא כדור וגם לא מנוחה אלא שיר שייסחוף אותי לגמרי אל מקום אחר, נטול כאב. ללא היסוס היא אמרה: נכון, הם צריכים לעשות את "גריזלדה", והתחילה לשיר את המילים בשקט שבין השירים. אני לא יודע עם זה היה מתוכנן או שהם אשכרה שמעו אותה אבל זה בדיוק מה שקרה. הכאב נעלם.