שבוע Fאנקי עבר על כוחותינו: ההופעות של דיג'יי שאדו, האורקסטרה של קותימן וה-"תפואחים"

לא מעט אנשים יצאו ברגשות מעורבים מההופעה של דיג'יי שאדו ברביעי האחרון בביתן 1, ואני יכול להבין אותם למרות שאני ממש לא יצאתי מאוכזב. נהניתי מאוד בהופעה, ולכן אשתמש כאן בקלישאה מרגיזה וככזאת – בהכרח נכונה: כגודל הצפייה כך גודל האכזבה. שלא תבינו אותי לא נכון, גם אני גדלתי על דיג'יי שאדו, אני יודע טוב מאוד למה האיש מסוגל, וגם אני לא הפסקתי עדיין להתרגש מהאלבום הראשון שהוציא ב-96. גם לא מהעובדה שב-2002, האלבום השני ששחרר נשרט לי תוך כדי נגינה בתוך דיסקמן,  בקושי יומיים אחרי שקניתי אותו. אני מניח שבעיקר ציפיתי למסיבה מגניבה, עם אחד הדיג'יים שהכי השפיעו על הדרך שבה אני מאזין למוזיקה. את העולם הוא כבר הפך לפני יותר מעשור, ממש לא ציפיתי שבתל אביב 2010  הוא יעשה את זה שוב. מה שכן רציתי לקבל שם, זה סט מעניין ורקיד, שלא כמו שום דבר אחר שחוויתי בעבר – ואת זה קיבלתי ובגדול.

רק קצת חבל שבלי פטיפונים. מרגיש קצת מוזר, בהתחשב בכך שמדובר באחד האמנים המובילים של מה שנקרא, והרבה בזכותו – טרנטייבליזם (יענו פאטיפוניזם). שאדו ניגן שם באמצעות שני CDJ-יים, לפטופ לבנבן וסמפלר או שניים שהיו ברשותו – ביטים של היפ הופ הזייתי, ברייקביט, ודראם אן בייס קשוח במיוחד ולא אופנתי בעליל. אבל למי אכפת מה אופנתי, אם זה מצליח להזיז לי ת'תחת? כנראה שהגעתי בראש קליל וטוב למיין איבנט אוף דה איבנינג, אחרי שקותימן והאורקסטרה דפקו שם הופעת Fאנק סבנטיז אמיתי, חי ונושם, בעזרת הדרים-טים של הגרוב הישראלי. קשה להתווכח אם אלו שטוענים שהחימום גנב לשאדו את ההצגה.

גרסאות הכסאח המג'ונגלות לקטעים הקלאסיים שלו מתוך Introducing ו-The Private Press הקפיצו על הצליל הראשון שלהם כל מאזין וותיק. ביניהם, נוגנו קטעים חדשים שרובנו עדיין לא מכירים, כמו גם קטעים מהאלבום שלו מ-2006, שלא מדהים כמו השניים שהראשונים, אך עדיין המשכתי לרקוד וכך גם כמעט כל מי שהיה מסביבי. הוא פשוט יודע לעשות את זה, הבנאדם מקצוען. אהבתי במיוחד את והפסתר והפיצוצים של-Stem/Long Stem בשילוב עם וייב השבת בבוקר של Six Days המצוין (נכון שהיה משהו כזה?). גם הקטע שסגר את ההופעה באווירה האוסית, שמאוד לא אופיינית לו, בא ממש טוב.

ואז נגמר. ככה פתאום. וזו היתה הבעיה המרכזית של הערב. שאדו הוא לא להקה, למרות שהוא יכול להישמע כמו אחת, אלא דיג'יי על עמדה וככזה, הוא צריך להישאר עליה עד אור הבוקר, או לפחות עד שלקהל אין יותר קרסוליים. הרי, את טו מני דיג'ייז אף אחד לא היה רוצה לראות במקום שסוגר את הבאסטה בשעה שתיים בלילה? אני רציתי עוד!

את העוד שלי, קיבלתי במוצ"ש, בהופעת ההשקה של האלבום החדש והרביעי של התפוחים. באמת שהיה אירוע מדהים. קודם כל, שמחתי לראות שיש להם טונות של קהל. המקום היה מפוצץ לחלוטין אחרי חימום של האחים רמירז. איך שהחלה ההופעה, הודיע סקולמאסטר (הדיג'יי עופר טל) בצער רב שהוא מקווה שהכל ילך כמו שצריך, כי המתופף של הלהקה חולה מאוד ולא הגיע. במקומו ינגן, בהתרעה של הרגע האחרון, המתופף גדעון כרמל. להזכירכם, מדובר כאן בפאקין' קונסטרוקציה מוזיקלית רצינית של 6 נגנים, שני דיג'יים וסאונדמן. לא פשוט כמו ג'אם עם עוד מישהו אחד על גיטרה, ולמרות זאת הוא היה מעולה.

ההרגשה על הבמה ובקהל היתה מסיבתית לגמרי. היה יפה לראות את ירון אוזנה, הטרומבוניסט, מסמן מדי פעם למתופף המחליף מתי להיכנס ומתי להרגיע, ובכל זאת לשמור על זרימה ועל כיף בין כל הנגנים. אפילו אם היו שם טעויות, אני בספק אם מישהו קלט אותן בתוך כל החיוכים שנזרקו והידיים שהתנופפו באוויר. הם נתנו שם את הביצוע של קיליניג אין דה ניים של רייג', והקהל צעק בתשובה את ה- "אבטיח בשקל" האלמותי, אבל השיא היו "התפואחים". התפואחים = התפוחים + הרמירזים ביחד על הבמה. זה היה פינלה נפלאה, לשבוע אולטרה Fאנקי, סוג של איזון בין המוזיקה של החמולה של קותימן, לסוליקו האלקטרוני של דיג'יי שאדו.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=W6Tb4-OmyqA[/youtube]