בסבוסה די, תמשיכי

אמנם לא ברור עדיין אם מדובר בתופעה שולית חולפת או בתחילתו של כור היתוך עירוני אמיתי, אך משהו בהחלט משתנה לאחרונה בהתייחסות המקומית למוזיקה המזרחית. נראה שככל שהפופ המזרחי העכשווי מתחזק וזוכה ליותר מכירות ופופולריות, כך גוברת הלגיטימציה גם בקרב התל אביבים האלטרנטיבים ביותר להכניס קצת סלסולים לפלייליסט. אחרת איך אתם מסבירים את הצלחתן של מסיבות מוזיקה מזרחית כמו 'החפלה' שמתקיימות בקוזה נוסטרה? או את ליין הגייז 'אריסה' שמתמקד במזרחית כבדה, או אפילו את המסיבות הפרטיות שלכם אשר גם אליהן הצליחו להסתנן לפחות כמה שירים של זוהר? האם המוזיקה המזרחית סוף סוף מצליחה לחדור את שריון החשיבות העצמית של אנשי הבועה התל אביבית, או שמא מדובר בלא יותר מעוד טרנד חולף שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה?

"כבר שש שנים שאנחנו מנגנים סוגים שונים של מזרחית, אך בשנתיים האחרונות שמנו לב לעלייה באמת גדולה בהתעניינות במוזיקה המזרחית הישנה." אומרים עופר טל ואורי וורטהיים, הלוא הם הדיג'ייז סקולמאסטר ומיקסמונסטר מלהקת התפוחים. השניים היו בין הראשונים ששילבו מוזיקה מזרחית ויוונית בסטים שלהם במסיבות ועד לא מזמן תקלטו מזרחית בימי שישי בצהריים בתדר ז"ל. "אנחנו מנגנים מזרחית שיצאה עד האלבום השני של זוהר. אחריו משהו השתנה בסאונד ובאטיטיוד של המוזיקה המזרחית."

יבגני צ'רטקוב (דיג'יי ושדרן בקול הקמפוס) שמריץ את ליין החפלה בקוזה נוסטרה: "אני מנגן בעיקר מוזיקה אסלית של פעם, כשעוד היתה במוזיקה הזאת נשמה. המזרחית החדשה הפכה לעסק כלכלי נטו. אמנים מחפשים את הרינגטון הבא במקום לחפש לעשות מוזיקה. אני מנגן בעיקר את הצד היותר שורשי של המוזיקה המזרחית. מכיר את אלה שכשאתה שואל אותם מה הם אוהבים לשמוע הם עונים 'הכל חוץ ממזרחית'? לא סובל אותם. אלה אנשים שחושבים שכל מוזיקה מזרחית היא תת רמה. החוכמה היא למצוא את הדברים השווים. מי שבא לחפלות שלי בא כי הוא אוהב את המוזיקה ולא בשביל הצחוקים. ההיפסטרים לעומת זאת, כן מגיעים בקטע אירוני ומודע. גם בליין המזרחית של ההומואים נראה לי שהם לוקחים את זה באירוניה. הם אפילו אירחו שם באחד הערבים את האוריה קליסה הזאת מהפרסומת של סלקום."

אז נראה שהסטרייטים בעיר אוהבים את המזרחית שלהם בעיקר אולדסקול אבל מה בנוגע לגייז, שכידוע יודעים לחגוג בהגזמה יותר מכולם? ובכן, מסתבר שגם הם לא ממש מנגנים פופ מזרחית לילדים. דיברתי עם יותם פפו, רזידנט בליין מסיבות הגייז המצליח אריסה, שמנגן מזרחית כבדה. פפו: "אני מנגן במרכז הערב מזרחית שהיא יותר הרדקור, ומי שמנגן לפני ואחרי הולך על דברים קלים יותר בשביל לאזן ולתת עוד סגנונות, אבל אנחנו מקפידים שזה לא יהפוך למסיבת פופ. ההופעות שאנחנו מביאים הן בקטע היותר כבד: הבאנו כבר את ליאת בנאי, ענבר ישראל ובמסיבה הבאה יהיה את שריף."

עומר טובי, מפיק ליין האריסה מוסיף: "פפו מנגן גם שירי דיכאון, להיטים זה לא מה קובע את חוזק הליין. אני חושב שדווקא ההישענות גם על דברים ישנים, שירים שהשמיעו בבר מצווה שלך מחזקים אותו. היה עוד ליין שניסה להתחרות באריסה, אבל הוא נפל די מהר כי לא היה לו את החוש הומור שלנו יש."

זאת אומרת שהקהל לא באמת לוקח את המוזיקה המזרחית ברצינות, אלא בהומור ציני?

פפו: "ממש לא, אנחנו לוקחים את זה ברצינות. אף אחד לא יבוא למסיבה ויישאר ארבע שעות רק בשביל הצחוקים, בטח שזה לא יחזיק ליין במשך חודשים."

טובי: "אז זהו, שזה כן התחיל בתור איזו דאחקה היפסטרית שכזאת, אבל כל אחד לוקח את זה ברמת הרצינות שלו. יש כאלה שהטקסטים של השירים מצחיקים אותם ומצד שני מגיעים גם אנשים שאוהבים את זה ממש כמונו. למסיבות של אריסה התחילו להגיע גם סטרייטים שהיו הולכים ברגיל למועדונים של מוזיקה מזרחית. אפילו ערסים התחילו להתערבב איתנו. זה מה שהכי מדהים לדעתי."

מה קרה שהמוזיקה המזרחית, שנחשבה עד לא מזמן לסוג של מוקצה, מתחילה לקבל לגיטימציה?

טל: "שילוב של שני דברים גורם לזה לאחרונה להשתנות. הראשון זה סגירת המעגל של המזרחיים, עם עצמם. כלומר, החברים המרוקאים שלי, שכן שמעו זוהר בבית, מתחילים להבין שיש להם אוצר ומתגאים בו. מזרחיים ששמעו 'הכל חוץ ממזרחית' כל החיים, לאחרונה מרגישים בסדר לשמוע גם מזרחית. הקבוצה היותר מעניינת לטעמי הם הילדים ההיפסטרים שמתחילים לאחרונה לשמוע מזרחית. הם לא פראיירים – הם לא יאכלו  משהו שמבחינה מוזיקלית לא מספיק טוב. טרנדים אפשר לדבר עליהם, אבל אם מישהו צורך מחדש את המוזיקה הזאת עכשיו אני חושב שזה רק מבורך."

הכתבה פורסמה לראשונה כאן (עמוד 129)