חוויה דתית בדרום תל אביב

מוזיקה עשויה להיות חוויה דתית, כל מי שביקר מספיק פעמים במועדון הבלוק אמור לדעת שלפעמים הקלישאה מקבלת משמעות ואלוהים הופך לדי.ג'יי. אבל האם אתם מודעים למה שמתחולל אחרי שהמסיבות במועדוני העיר נגמרות? ובכן ראו זאת כהזמנה רותחת, כי משישי בערב ועד צאת השבת, בכל הבלוקים הנמצאים מסביב לתחנה המרכזית יש מסיבות. אז יצאנו אני וזיו הצלם להסתובב קצת, לראות. ביקשנו למצוא קצת מוזיקת גוספל, השעה הייתה 13:00 בצהרי שבת. שנינו הגענו מרוטים ומיוזעים אחרי החגיגות שהעיר הזאת מספקת מחדש בכל סופ"ש. ממש לא ידענו שאנחנו בדרך לעוד אחת. ואחריה עוד אחת ועוד אחת..

זיו הכיר כבר כנסיה אחת ברחוב לבנדה, אך לא היה לנו מושג שקיימות משהו כמו 5 כנסיות, אחת בכל קומה בכל בניין ובניין. לא ידענו שכל רחוב לבנדה הוא בגדר מסיבה ושלכולן הכניסה היא חינם. "בשבילנו זו חגיגה גדולה" אמר לי מתיאס הניגרי מחוץ לכנסיית  Lift Up Your Head. הלום לחלוטין ומחויך כאילו הרגע קמתי מכסא גלגלים והתחלתי לרוץ, אמרתי לו שמה שחווינו זה עתה בקומה הרביעית של הבניין המוזנח הזה מאוד הזכיר לי היפ הופ. מתיאס אישר בנימוס: שלב ה-Praise שבו משבחים את אלוהים ואת ישו הוא כמו היפ הופ לעומת שלב ה-Worship שבו סוגדים בסטייל שמאוד מזכיר R’NB".

אך להבדיל מהז'אנרים המוזיקליים שמוכרים לרובנו מהטלביזיה האמריקאית, שבהם הסגידה היא בד"כ לבלינג-בלינג, כאן אין שום דבר ממוסחר. גם בכנסיות אין שום דבר נוצץ. בהתאם לאזור, אין מדובר כאן במגדלי שן מצופי זהב עם פסלים של ישו. לא ולא. כנסייה של עובדים זרים בדרום תל אביב היא לרוב בסך הכל חדר גדול שמלא בכסאות פלסטיק. בקדמתו כומר עם צווארון הדוק שמנהל את העניינים, מטיפים מתחלפים מגיעים מתוך הקהילה ותמיד יש גם להקה עם מקהלה, גיטרה חשמלית, מערכת תופים וסינתיסייזר.

ביני לבין עצמי הרגשתי מעט נבוך מהעובדה שאני פשוט לא מצליח לשמור על קור רוח ופאסון עיתונאי, ובמקום להביט מהצד ולכתוב הערות במחברת, נסחפתי לתוך האקסטזה שבחדר ופשוט התחלתי לרקוד עם כולם. לבנבן אחד בקהל שמרגיש בבית, גם אם זה לא הבית שלי.הגנאים, הסודנים, הניגרים והמיעוט מחוף השנהב – כולם קיבלו אותנו לשם בחום ובחיוכים, לא שאלו אותנו ישר אם אנחנו נוצרים ולהבדיל מהרבה אירועים יהודיים דתיים, נתנו לנו מספיק מרחב של נשימה מבלי ליפול עלינו עם דברי תוכחה והחזרה בתשובה.

כנראה ששם השיטה מעט שונה, שם נותנים למוזיקה עצמה לעשות את המלאכה. סצנות מתוך הסרט "האחים בלוז" שטפו את זכרוני בזמן שהמטיפה עצומת המימדים זעקה כל מיני דברים באנגלית עם מבטא כל כך כבד שלא הצלחתי להבין. הקהל בתורו ענה לה ב"הללויה" וב"איימן".

זיו הצלם, שנראה היה שם בתוך כל ההתרחשות מעט פחות משועשע, סיפר לי אחר כך בחוץ שמה שהוא הצליח להבין מהמטיפה היה שאנחנו כולנו עומדים לפני אפוקליפסה, ושאיירין בניו-יורק ורעידות האדמה הן תוצאה של יותר מדי קטני אמונה מסביב לעולם. המשכנו להסתובב בעוד כנסיות וגילינו שלמרות שכל אחת מיועדת ליוצאי מדינה אפריקאית ספציפית, בפועל כולם מוזמנים לכולן ויש ערבוב תרבויות מעניין ונינוח ביניהם.

השירים הם לרוב אותם השירים ואלוהים הוא אחד. חלפו להן כמה שעות טובות בהן הרגשתי שאני נמצא לא רחוק מהמיסיסיפי עד שפתאום הרגשתי בחסרון המאוד בולט של הפיליפינים. שאלתי אישה סודנית היכן הם והיא ענתה ש"לפיליפינוז יש כנסייה בבלוק הבא, אבל תחזור בשמונה בערב כי רק אז הם מתחילים". אין שום סיכוי שאפספס את זה חשבתי לעצמי, וכתודה ומתוך סקרנות קולינרית רכשתי ממנה מיץ ג'ינג'ר תוצרת בית שחרך לי את הגרון בחריפותו והותיר אותי עומד מולה, מנסה לחייך כמו איזה תייר שחטף סטירה פנימית.

כשחזרתי בערב לכנסייה של הפיליפינים ראיתי לפי שלט הכניסה שזו בכלל כנסייה של סודנים. הקהל הפיליפיני האורח הורכב בעיקר מנשים והכומר, קצת קשה היה להתבלבל, הגיע מאפריקה. במורד המדרגות בעודי חושב את מי אביא בשבוע הבא לחוות איתי שוב את רחוב המסיבות היפה הזה, חלפו על פניי בדרך למעלה זוג פיליפיניות צעירות אחוזות בידיהם של שני גברים אפריקאיים. אחד מהם שאל אם אני נוצרי. עניתי שלא, אבל שאני מאוד אוהב גוספל מיוזיק. הוא חייך חזרה ואמר שגם הוא מת על המוזיקה והוציא מתחת לחולצתו תליון של מגן דוד "לפעמים אני הולך גם עם הצלב, מה שמתחשק לי".

הכתבה פורסמה לראשונה כאן