בצפון רמת הגולן, באזור שנראה כמו הגרסה הישראלית למערב הפרוע, שוכן בית מלאכה שבמבט ראשון קשה למצוא בו דבר מה יוצא דופן. רק כלי מתכת גדול לעישון בשר רומז שבעליו הוא אדם שמתמסר לתחביביו עד הסוף. כעבור כמה רגעים, כשמתקרבים מעט, מגיח מפתח המקום טיפוס בטי-שירט חלקה וכובע מצחייה הפוך של הניו יורק ניקס. זהו בונה הגיטרות בועז אלקיים, ומההאנגר הנידח שלו יוצאות גיטרות שמככבות במגזינים הכי נחשבים בתחום, כגון "גיטאר פלייר", "אקוסטיק גיטאר" ועשרות מגזינים נוספים. בישראל, האיש שמוכר בתחומו כמאסטר לוטייר – מומחה בבניית כלי מיתר – נותר אלמוני למדי.
אלקיים בן ה-46 זכה להכרה בעולם כרב אמן בזכות הגיטרות הקלאסיות שהוא מייצר במו ידיו. הוא התפרסם כבונה גיטרות "משוגעות", לא קונוונציואליות, כמו גיטרה קלאסית עם שני צווארים, גיטרה עם 48 שריגים, גיטרה קלאסית עם שמונה מיתרים ועוד הרבה המצאות שנועדו לענות על שיגעונותיהם של הנגנים.
לאחרונה חזר אלקיים לישראל לאחר שהות ארוכת שנים במקומות שונים בחו"ל, השתקע עם אשתו המקסיקאית ושלושת ילדיו הקטנים ביישוב אלוני הבשן וקבע שם את בית המלאכה שלו, שנראה מבחוץ כמו נגרייה סטנדרטית. אופנוע כבד שנראה די מרשים גם למי שלא מבין באופנועים ומבשלת ויסקי פרטית הצמודה למקום, מעידים שבעליו חי לפי הכללים שכתב לעצמו.
על השולחן מונח כלי נגינה שאלקיים מסביר שנבנה מ"חמישה כלים ששולבו יחד – סרוד הודי ללא סריגים עם ראש של כינור, צוואר של גיטרה, גוף של ‘אוביישן' (חברת גיטרות) וקווי מתאר של כינור. יהיו לכלי הזה 12 מיתרים בסגנון של עוד".
אלקיים, שנחשב היום למרצה מבוקש אף מעולם לא רכש השכלה אקדמית, חוזר מאחד החדרים עם גיטרה קלאסית קטנה. "את זה בניתי לפני הבר מצווה", הוא מספר בגאווה. "עשיתי אותה בבית שבו גדלתי בקרית ביאליק".
הוא מספר שמאז ותמיד רצה לבנות גיטרות ולכן מיד אחרי תום שירותו הצבאי, יצא לטיול חובק עולם בחיפוש אחר רכישת מקצוע הלוטייר. "התחלתי מספרד, ששם נכון לתקופה ההיא היו בונים הכי הרבה גיטרות", הוא מספר. "טיילתי שנים ברכיבה על אופנוע ועברתי מבונה לבונה, ממתקן למתקן. רכשתי את הידע לאט לאט. לא היו אז בתי ספר לבניית גיטרות, אז הייתי מגיע לחנויות מוסיקה ושואל מי בונה פה גיטרות או מי מתקן. כשהייתי מקבל את ההפניה, הייתי מגיע אל האיש ודופק לו על הדלת. חלק היו סוגרים לי בפרצוף וחלק קיבלו אותי פנימה. עברתי מכפר נידח אחד לשני על האופנוע ובכל מקום שעברתי בו בניתי גיטרות ומכרתי".
אלקיים התפרסם לראשונה בזכות גיטרות המטיילים המיוחדות שנהג לבנות במהלך טיוליו ולמכור על הדרך. כיום הוא בעצמו מנהל בית ספר לבניית כלי מיתר. תלמידים מכל הארץ עולים אליו לרגל כדי לרכוש את הידע שהוא היה צריך לאסוף בטיוליו. "זה שאני בונה גיטרות זה יתרון עצום למוסיקה שלי, כי אני לא צריך להתפשר בשביל להתקיים. מהבנייה אני מתפרנס ומהנגינה אני חי. הוויסקי זה רק תחביב", הוא מבהיר.
פורץ גבולות
בישראל שמו ידוע למעטים. "חוץ מכתבה באיזה מקומון לא ממש כתבו עלי", הוא מספר. "מי יכתוב פה על דברים כאלה? אין כאן מודעות לתחום הזה. מה שיודעים כאן זה להיכנס לכלי זמר או לחלילית ולקנות את הגיטרה הכי יקרה. אין כאן מודעות לגיטרות שבנויות לפי צרכיך. הלקוחות שקונים ממני גיטרות הם כולם מחו"ל. הכל נשלח החוצה".
אם נציץ במחירי היצירות של אלקיים אפשר יהיה אולי להבין למה לקוחותיו נמצאים מעבר לים. גיטרות בסיסיות נמכרות החל ב-4,500 יורו, "ואותה גיטרה שעשויה מאותם החומרים, אבל בעיצוב יותר מעוטר, כבר נמכרת במכירה פומבית", מספר אלקיים.
על אחת המגירות הרבות שבבית המלאכה, אותן הוא מכנה בית קברות לגיטרות, הדביק אלקיים כתבה על גיטרה שלו, מתוך מגזין הגיטרות האמריקאי "אקוסטיק גיטאר". "הגיטרה הזאת נמכרה ב-64 אלף דולר", מספר אלקיים, ופותח שתי מגירות גדולות ומלאות בכתבות נוספות על הגיטרות שלו בכתבי עת עולמיים. "תסתכל על השולחן, יש פה כל מיני סוגים של כלים. בדרך כלל מי שמתמחה בתחום הזה מתמקד בסוג אחד בלבד של כלי נגינה. אצלי ההרפתקה היא לפרוץ גבולות לשטחים לא מוכרים".
מה למשל הזמינו ממך שגרם לך לפרוץ את הגבולות המוכרים לך?
"הגיטרה הזאת למשל".
זה גיטרה הדבר הזה?
"כן, בין גיטרה לבס. ושם יש גיטרה שמורכבת משלושה צווארים שהזמין מישהו מקמבודיה שהוא פסנתרן. הוא רצה את כל המנעד שיש בפסנתר על הגיטרה, אז בניתי לו שלושה צווארים, שכל אחד אחראי על טווח צלילים שונה. צוואר לנמוכים, צוואר למיד ריינג' וצוואר לתדרים הגבוהים.
"ותראה את זאת לדוגמה", הוא מצביע על אחד הכלים, "זו גיטרה קטנה ויפה שאפשר להכניס אותה לתיק גב. היא אמנם פיתוח שלי, אך מבוססת על ‘הליידי פרלור גיטאר' מהמאה ה-18, כלומר גיטרה עדינה לנשים אירופיות. פעם לא היה מכובד לתת לאשה להחזיק כלי גדול, אז היו להן גיטרות קטנות", הוא מספר רגע לפני שאשתו רות נכנסת לבית המלאכה.
האם אתה מאזין לאלבומים של גיטריסטים?
"בשנים האחרונות אני כמעט ולא מקשיב למוסיקה. אולי לפעמים ברמה הלימודית, כדי להשתפר כנגן, אבל גם בקושי. ממש להאזין למוסיקה – לא. אני לא יודע למה, זה עניין פנימי. כאילו, כמה שוקולד כבר אפשר לאכול?"
אבל יש המון סוגים של שוקולד.
"כן, אבל בתקופה האחרונה חזרתי לנגן, וכמו שאתה שם לב, יש כאן בחדר שש גיטרות בתהליך של בנייה כרגע. זה אומר שאני עסוק מדי בנגינה בתקופה הזו ולכן העבודה כאן נערמת לה. בתקופות של בנייה אינטנסיבית אני עובד רק על גיטרה אחת בכל פעם. אבל כשאני מתחיל לנגן, אני כל כך צולל לתוך זה, שזה מנתק אותי מהעולם שלי לתקופה ארוכה".
אלקיים נראה כמו איש צעיר ברוחו, נפש רוקנרול משוחררת של ילד סקרן, לכן קצת קשה לדמיין אותו יושב מעונב כשופט ב"פניני גיטרה", פסטיבל הגיטרה והתחרות הבינלאומית השישית לגיטרה קלאסית, שיתקיים השנה בנתניה בחול המועד סוכות, ובו אלקיים ייקח חלק. "להיות שופט זה לא דבר קל", מודה אלקיים שישפוט בתחרות בפעם הרביעית, "בעיקר כשכולם מנגנים טוב ממש ובטח שטוב ממך. השיפוט ברמות האלה מעפיל כבר לרמות של פילוסופיה, הרבה מעבר לווירטואוזיות של נגינה.
דוקטור צליל
במהלך מסעותיו אחר מורים ובוני גיטרות מסביב לעולם, הגיע אלקיים אל דוקטור מפורסם לפיסיקה ואקוסטיקה ושמו מייקל קאשה מאוניברסיטת פלורידה סטייט. קאשה היה הראשון שפיתח גיטרה המבוססת על ממצאים מדעיים. בשנים האחרונות התמקד אלקיים בבנייה של דגם מפורסם שלו, קלריטה נגרה (כל הגיטרות שלו קרויות בשמות של בחורות), שהיא פיתוח של הגיטרה מקורית של קאשה ומבוססת על אותם עקרונות מתמטיים. עם זאת, אלקיים טוען שבניית גיטרות "היא יותר עניין של אינטואיציה – לתחום הזה לא פונים בגישה סיינטיפית. לא גיטרות, וגם לא צ'לו וכינורות, בודקים באופן כזה. פשוט לא נהוג. הראשון שכן נקט גישה מדעית הוא דוקטור קאשה".
קאשה אמנם לא בנה מעולם גיטרה במו ידיו, אבל הוא תיכנן אחת. הוא בנה באוניברסיטת פלורידה חדר אנקולי (חדר נטול הד לחלוטין), שבו הנגינה נעשית באופן מכני. החדר מאפשר למדוד בצורה ממוחשבת את קשת הצלילים שמפיק הכלי. "בניתי גיטרה על-פי רעיון שהוא הגה והבאתי לו אותה לבחינה", מספר אלקיים. "על-פי הבדיקה, אף גיטרה מעולם לא הגיעה לכאלה רמות, מתוך העשרות שנמדדו שם. היא היתה עליונה בכל הפרמטרים: עוצמה, אורך צליל, פנדמנטל ועוד".
פנדמנטל?
"כן. צליל פנדמנטלי הוא משהו מאוד נחשק. זה לא מסובך. לכל תדר יש שטח שהוא צריך לעבוד אתו. לדוגמה, אם אני אקח אבן קטנה ואזרוק אותה לג'קוזי, אתה תראה את הגלים שהיא יוצרת. אבל אם אני אקח אבן שגדולה יותר מכל הג'קוזי, אתה לא תקבל שם פעולה נכונה ובטח שלא גלים. אותו דבר נכון לגבי כלי מיתר. כינור נבנה קטן כי הוא משמש לצלילים גבוהים. הוא כמו אבן קטנה בג'קוזי. כלומר, אתה לא תשים מיתר של קונטרה בס על כינור כי זה פשוט לא שייך, זה לא נכון. זה כמו אבן לג'קוזי. זה עניין של פרופורציות".
האם אפשר לבחון את הסאונד תוך כדי בניית הכלי ולפעול בהתאם, כמו שטבח טועם את האוכל בשלבי הכנתו?
"ממש לא. רק אחרי שסיימת לבנות אתה יכול לבחון את הסאונד, ואז זה כבר מאוחר מדי לשנות".
אז אתה אמור לדמיין איך יישמע הכלי עוד לפני שבנית אותו?
"אני יודע איך הוא יישמע. יש פרמטרים שאני יכול להשתמש בהם ויש כאלו שאני לא יכול לעשות אתם כלום. למשל סוג העץ. נגיד, חומר שנקרא ‘רד ווד', שהוא כל כך רך שסיכה חודרת דרכו כמו כלום. אז אני יודע שהצליל שלו יהיה… אממ… אתה יודע מה, זו בעיה גדולה להגדיר צלילים במלים".
ובכל זאת, מהם הפרמטרים שכן יש לך עליהם שליטה?
"קודם כל בחירת החומרים. עצים טובים יותר יפיקו צליל צלול יותר. חומרים מיושנים גם משפרים את הצליל. בתוך עץ יש תאים שמלאים בשמנים ובמים. אחרי 20 שנה של יישון העץ, השמנים נהפכים לקריסטלים ואותם תאים בעץ, שהיו מלאים בשמן, הם עכשיו תאים חלולים של אוויר. לכן העץ מהווה פחות התנגדות לתנועה שבתוכו. קיים כך פחות חיכוך וזו הסיבה שהוא מוליך צליל יותר טוב. המינון הנכון בין רמת היישון לבחירות החומרים הוא הדבר שמשלמים עליו".
ומה עם הפירמה, המותג, השם בועז? עליו לא משלמים?
"אני לא מותג ולא משאיר חתימה שאני חורט על הגיטרות. לא מצמיד להן לוגו. כשאתה קונה את הגיטרה אתה מקבל אתה פתק נייר שעליו כתוב שאני בניתי אותה".
ואם אני נתקל בגיטרה, איך אני יכול לברר אם היא עבודה שלך?
"לפי חותמת הסאונד. נכון שיש כאלה שלא מצליחים לשים לב להבדלי הצליל, אבל אלו שכן מוצאים אותי ממרחקים".
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
