"המסיבה הקודמת שלי אצלכם ללא ספק הייתה אחת מהמוצלחות של השנה מבחינתי", אומר שדרן הרדיו והדי-ג'יי הבריטי ג'יילס פיטרסון. "היה שם קהל נפלא, עם תשוקה למוסיקה ובעל מועדון שבאמת אכפת לו מאיכות הסאונד".
אכן, המסיבה הקודמת שלו כחלק מליין "Legends" של הבלוק השאירה טעם של עוד. טעם הוא עניין מרכזי מאוד כשמדברים על האיש שנחשב למעצב דעת קהל (Taste Maker) ובין הזמרים שהשמיע ברדיו לפני כולם נכללים איימי ויינהאוס, ג'יל סקוט ואריקה באדו.
במשך השנים הוא הקים שלוש חברות תקליטים מוערכות שכל אחת התמקדה בסגנון שונה, אבל כולן התאפיינו בקו שמנחה אותו – מוסיקה שחורה, ג'זית ועתידנית. בימים אלה הוא הבעלים של חברת התקליטים בראונסווד שבה חתומים אמן ההיפ הופ הבריטי גוסטפואט וזמר הנשמה המעולה חוסה ג'יימס. פרט לכך שמחק את פערי הדורות בין מוסיקת הג'ז, הסול והפאנק הישנות למוסיקת מועדונים, הוא גם אחד המומחים הגדולים בתחום מוסיקת העולם.
כבר יותר מעשור הוא מגיש את התוכנית "Worldwide" המשודרת בתחנת בי-בי-סי 1 ובמקביל בכ-20 תחנות ברחבי העולם. חברת התקליטים הראשונה שלו, Acid Jazz, נהפכה בשנות ה-90 לשם של סגנון מוסיקלי פופולרי המועדף בבתי קפה ולאונג'ים. לאחר שסגר אותה הוא הקים חברה אחרת, Talkin' Loud. "אחרי שג'מירקוואי וה'ברנד ניו הביז' התגלו כפוטנציאל מסחרי, קיבלתי הצעת עבודה מחברת הענק פוליגרם, עם מכונית והכל", הוא מספר, "הקמתי אצלם את הלייבל Talkin' Loud כשראיתי איך האסיד ג'ז נהפך ליותר ויותר מסחרי ומשעמם. הסיבה האמיתית שבגללה סגרתי את אסיד ג'ז היא שרציתי לתת ייצוג לתרבות המועדונים הבריטית ולא רק לרטרו-ג'ז או איך שלא תקרא לזה".
לאן אתה חושב שהאסיד ג'ז התפתח מאז הניינטיז, או שמא הוא פשוט הלך ונעלם?
"אני מרגיש שחטפו ממני את האסיד ג'ז ברמת המשמעות שלו כדי להגדיר משהו שמוכר. אבל במסיבות אסיד ג'ז שבהן הייתי מתקלט המוסיקה היתה מהמון סוגים וממש לא מה שחושבים היום כשמדברים על הסגנון הזה. אבל בדיעבד כן יצאו כמה דברים טובים מהז'אנר הזה ואני חושב שאמנים כמו איימי ויינהאוס ומארק רונסון הם המשך של מה שהתחיל כאסיד ג'ז ונהפך לפופ".
בתחילת דרכו שידר פיטרסון בתחנות רדיו פיראטיות. "כשהייתי ילד בן 17 אבא שלי קנה לי מגבר זול שאתו שידרתי. כשהתחנות נהפכו מעט יותר מקצועיות והחלו לשדר 24 שעות ביממה, באו אלי חבר'ה מאחת התחנות הפיראטיות שפשטו עליהן הרשויות וביקשו להשתמש במגבר שלי. עניתי שבשמחה ושכל מה שהם צריכים לעשות זה לתת לי תוכנית רדיו קבועה משלי. הייתי אז פרחח צעיר שלא שם זין. כל בוקר מוקדם הסתובבתי בכל לונדון על גגות הבניינים ומניח אנטנות כדי שיקלטו אותנו. אותה תחנה פיראטית נהפכה לימים לתחנה חוקית ששמה קיס אף-אם".
האם בימינו, כשכל אחד יכול לשדר באינטרנט, עדיין אפשר להתבלט ולהיות מעצב דעת קהל?
"אני חושב שכן, אבל אתה מוכרח לבוא עם איזושהי הצהרה. לאחרונה אחד ממקומות הבילוי הפופולריים ביותר בלונדון, בוילר רום, בכל יום שלישי מזמין אליו אמנים מפורסמים כמו ג'יימי XX ומאונט קימבי. הם מצליחים לתפוס ולייצג את הסאונד הלונדוני העכשווי ומשדרים אותם לכל העולם באמצעות שירות אינטרנטי שנקרא Ustream. הבחור שמאחורי היוזמה הזאת מתחיל להיות בעל השפעה. לכן, אני חושב שאם אתה מסוגל למצוא זווית מעניינת ומקורית עדיין אפשרי לפרוץ".
הטכנולוגיה שעליה הוא מדבר כבר נמצאת בשימוש גם בישראל, במקום בילוי שמזכיר את בוילר רום מלונדון. "אתמול התארחתי בתחנת רדיו שהיא גם בר ומגזין תרבות ונראה שיש ממש סצינה חזקה סביבה", אומר פיטרסון על "תדר", תחנת רדיו אינטרנטית ובר תל-אביבי שפועלים רק בחודשי הקיץ ושלכבוד חגיגות הסגירה שלו השנה הוא הוזמן לתקלט.
כמו האסיד ג'ז, כך גם הדאבסטפ הבריטי נשמע יצירתי פחות ככל שהוא נהפך למסחרי יותר. לכן ישנם אמנים, כמו פליינג לוטוס, שפעם שויכו לדאבסטפ וכיום המוסיקה שלהם מכונה פוסט דאבסטפ.
"אני לא חושב שהאסיד ג'ז איבד מערכו", אומר פיטרסון, "כי הוא נמצא במקום מאוד פתוח עכשיו, הכל יכול לקרות. כרגע אני פשוט שמח שהרבה מההרכבים שתמכתי בהם בשנותיהם הראשונות, מתחילים עכשיו ממש להגיע לקהלים גדולים. אני שמח שהלהקה השוודית ‘ליטל דרגון' וההרכב ‘SBTRKT' מצליחים עכשיו בממלכה המאוחדת, ג'יימי XX נהפך למפיק פופולרי. נכון שכל זה ברמת המיינסטרים, אבל אני כל כך נהנה לראות את זה קורה. אבל אם אתה רוצה לשמוע מה הדבר הבא, כדאי שפשוט תבוא למסיבה".
אתה מתכנן כאן סט שונה מהדיסקו והסול האקלקטי שתיקלטת בפעם שעברה?
"להרבה די-ג'ייז יש סט מוכן מראש שאתו הם מפציצים במשך שלושה-ארבעה חודשים ושהוא באמת נוק אאוט. אני, לעומת זאת, אף פעם לא יודע מה אני הולך לנגן. אני מחזיק אוסף עצום של מוסיקה ומביא אותו אתי למועדון ובוחר את המוסיקה על המקום. לפעמים אני ממש טוב ולפעמים אני עלול להיכנס לפאניקה באמצע ואז זה אסון לכולם, אף שלא פעם אמרו לי על סטים שהחשבתי לנוראים שהם היו ‘הסטים הכי טובים שלי'".
הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
