גלויות מהסיקסטיז: ריאיון עם בקסטר דיורי

היום, לפני 40 שנים בדיוק, יצא לאוויר העולם באנגליה עולל ששמו בקסטר דיורי. בזמן שאמו כרעה ללדת, ניגנה במרתף מתחתיה להקת ה"בלוקהדס" של אביו איאן את "Johnny B. Goode" של צ'ק ברי. אדם גדל ממדים במעיל עור שחור העונה לכינוי "חונק הגופרית" מונה לתפקיד הבייביסיטר.

הסצינה הזאת מוצגת באופן כאוטי ומרגש בסרט הביוגרפי-עלילתי "סקס, סמים ורוקנרול" מ‑2010 שמספר על איאן דיורי, הזמר הקוקני שבגללו בקסטר לעולם יישאר הבן של. ההשוואות בין האב לבן, שהיה מעורב בהפקת הסרט, אולי מתבקשות, אבל בפועל קשה למצוא קווי דמיון מוסיקליים בין השניים.

"נמאס מכל שיחת הדנ"א הזאת. לא אנסה להוריד אותך מזה, אבל נשבר לי כבר מלענות על שאלות על אבא שלי", אומר בקסטר בראיון טלפוני עמו לקראת בואו להופעה ראשונה בישראל שתתקיים ב‑4 בינואר במועדון זאפה בתל אביב.

אפשר להבין אותו. אחרי הכל לא קל להיות בנו יחידו של אחת הדמויות הצבעוניות והמופרעות ביותר שהיו ברוק בריטי. אבל גם בלי ההקדמה התורשתית, בקסטר דיורי הוא אחד האמנים המעניינים ביותר שפועלים כיום בסצינת האינדי העולמית.

השנה הוא הוציא את אלבום האולפן השלישי שלו, "Happy Soup", על שם המרק שאביו המנוח נהג לבשל לו. את האלבום הפיק קרייג סילבי שעבד עם "ארקייד פייר", "ארקטיק מנקיז" ו"פורטיסהד". נראה שמגזיני המוסיקה הבריטייים ובראשם "אן-אם-אי" התגעגעו למוסיקאי בריטי עד לשד עצמותיו. זמן רב חלף מאז פינה קיסר הבריט-פופ, ג'רוויס קוקר, את הכס המלכותי, וטרם נמצא מי שיכול לשבת בו בסטייל.

בקסטר דיורי מפוצץ בסטייל. החל באופן שבו הוא מתבטא תוך כדי שימוש בסלנג ושפה גבוהה בו-בזמן, דרך סגנון הלבוש הנונשלנטי והמוקפד וכלה בצליל הווינטג'י של המוסיקה שהוא יוצר. "האלבום הוא כמו גלויה בריטית מהסיקסטיז שמתארת סגנון מאוד מסוים של אנשים, של לבוש ושל דיבור", הוא אומר.

הוא החל את דרכו כאמן עצמאי ועד מהרה החתימה אותו חברת התקליטים הלונדונית הנחשבת ראף טרייד. ב‑2002 הוציא בה את אלבום הבכורה שלו, "Len Parrots' Memorial Lift" ואת "Floor Show" שיצא שלוש שנים אחריו. לאחרונה חתם חוזה עם חברת הענק פארלופון.

עיניים צרות יגידו שהוא נולד עם הקשרים הנכונים, אבל אוזניים רגישות יצדיקו כל הצלחה שלו עד כה. לראיה, פול ולר, אייקון רוק בריטי וסולנה לשעבר של להקת ה"ג'אם", בחר ב"Happy Soup" לאלבום השנה שלו ב‑2011.

"כן, הוא צילצל אלי להגיד לי את זה", מספר דיורי. "זו היתה מחווה מאוד חביבה מצדו. הוא מקדיש לבני אדם יותר זמן משהיית מצפה ממוסיקאי בשיעור קומה כזה. מובן ששמחתי מאוד לשמוע את דעתו".

עם כל האנגלופיליות שבדבר, נראה כי האלבום החדש של דיורי מצליח יותר דווקא בצרפת. ערב הראיון הוא הוזמן עם להקתו להופיע בסלון דירה בפאריס. "אני לא יודע למה, אבל זה צריך להתחיל איפשהו", צוחק דיורי. "אולי באמת יש באלבום גם איזשהו שיק צרפתי".

ל"גרדיאן" הבריטי אמר שאביו היה "כמו מלון יפה שצדו האחד פונה לחוף ים אידיאלי וצדו השני לרצועת עזה". ובכן, גם האנלוגיה הציורית שבה השתמש כדי לתאר אותו מגובה בחוויות אישיות. זו תהיה אמנם הופעתו הראשונה בהחלט בישראל, אבל הוא כבר ביקר כאן לפני כשנתיים עם חבר, מנהל חברת התקליטים פולידור. את הביקור אז הוא מתאר כחוויה אמבילוולנטית. "זה היה נורא", הוא נזכר. "הגעתי אליכם כמו תייר ולא בשביל איזה טיול דתי, אבל התלבש עלינו איזה רבי שהיה בחור קצת מוזר. מהסוג שמנסה להחזיר בתשובה. לקח אותנו לראות קברי צדיקים. אני לא מכיר אף אחד שהוא יותר מדי צדיק, אבל הוא התעניין רק בחבר שבאתי אתו כי הוא יהודי ועשיר. בי לא היה לו שום עניין וזה לא כל כך יפה להתעלם ממישהו רק כי הוא לא יהודי".

עד האלבום הנוכחי, שירו הפופולרי ביותר היה "Cocaine Man". מה הוביל אותו לכתוב את השיר? "זהו סם מאוד פופולרי בלונדון וכזה שגורם לך להתאהב בעצמך על בסיס כלום. הסם הזה סובב את הכלום. הוא הופך אנשים ממשהו לכלום". כדי לחזק שוב אולי את ההבדל בינו לבין אביו, שהיה חסר מעצורים, הוא מוסיף ש"זהו שיר אנטי-סמים".

להבדיל מאביו, מספר הסיפורים המופלא והמופרע (שאף הופיע עם ה"בלוקהדס" ב‑1983 בקולנוע דן בתל אביב), נראה כי הסגנון הנינוח יותר של בקסטר מתמקד בתיאורים ועמידה על דקויות באפיון הדמויות והיחסים ביניהן. שמות רבים נוכחים באלבום החדש שנפתח ב"איזבל" המצוין וממשיך לשיר "קלייר". בהמשך הוא מזכיר בחורה ששמה קייטי, שאיבדה את חיוכה, את ג'וני שלא אוהב את השמש ודמויות נוספות בעלות אופי חזק ולפעמים מעט מלנכולי. השיא מגיע עם מלות הסיום של השיר "The Sun" אף אחד מעולם לא גילה לנו שנישאר לבד" שמושרות על רקע קולות לא ברורים הנעים בין צחוק גדול לבכי תמרורים. שיר נוסף, "Picnic on the Edge", מגיע קצת אחרי אמצע האלבום המלודי. לעומת שאר השירים בו, הוא מעורר תחושת לחץ אינטנסיבי ובלתי מוסבר, כמו לפני אסון. "זהו שיר מטאפורי שמתאר מצב כאוטי של משהו יפה שנמצא על הקצה", אומר דיורי שמבהיר כי האלבום לא מכוון למלנכוליה. "אלו החוויות שלי בצורה של שירים".

ומי אלו הדמויות שעליהן אתה שר? האם הן פיקטיביות או שהן היו באמת?

"כל הדמויות היו חלק בחיי בעשר השנים האחרונות והשירים שאובים מהחוויות שלי עמן. אבל השמות פחות חשובים. ג'וני, לדוגמה, הוא פשוט שם שנשמע טוב".

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"