כשהיתה בת 16 התחילה בלאק בטי ללמוד פסנתר אבל הפסיקה מהר מאוד. "התחלתי אז להסתובב בכל הארץ וזה לא ממש נוח להיסחב עם פסנתר על הגב", היא מסבירה. בלאק בטי היא המוסיקאית אלה דניאל, בת 24, ילידת אזרבייג'אן, שעלתה עם משפחתה ארצה כשהיתה בת שנתיים וגדלה בעכו ובמעלות. הערב היא תופיע בפאב אוגנדה בתל אביב. כיום היא מנגנת באקורדיון ובמלודיקה לצד ענר פקר, הקונטרבסיסט הנהדר מלהקת "האיינג'לסי".
את השם בלאק בטי קיבלה מסשה בויסן, "בחורה אנגלייה-אמריקאית שעזבה את הבית בגיל 14 וטיילה בכל העולם, הגיעה לישראל והתחילה לנגן כאן".
מדוע דווקא בלאק בטי? "אני לא בטוחה. היה רגע כזה שהיא פשוט קראה לי ככה. אולי בגלל השיר (של להקת ‘ראם ג'אם' – אז"א), או אולי כי אני אוהבת להתלבש בבגדים שחורים". בנערותה חיתה תקופה מסוימת על חופי הכנרת ועל גדות נהר הבניאס, שם יש זה שנים מעין קומונה היפית של צעירות ישראליות ערומות. ב-2006 נסעה ללונדון עם חברתה הטובה, הזמרת קמה ורדי. שם, יחד עם בויסן ומוסיקאי נוסף, "בחור שקוראים לו דייוויד", הקימו את להקת הקברט הצועני "La La Cravat", שהוציאה אלבום עצמאי אחד והתפרקה לאחר מכן. "סשה היתה הסולנית וכותבת השירים, הלידרית של הלהקה", אומרת בלאק בטי. "וניגנו ברחובות".
הופעת הסולו הראשונה שלה התקיימה במיכהטרוניקס, בר קטן בתל אביב. "סשה התעקשה שאחמם את ההרכב שלה ‘רובי רובי רוז' (הרכב שקם אחרי 'La La Cravat' ופעל גם בישראל – אז"א)", היא נזכרת. המוסיקה של בלאק בטי אפלה, בלוזית, גרוטסקית ועם זאת מלאת חיים. "אני רוצה להמשיך את מה שסשה עשתה, אם כי בדרכי שלי", היא אומרת. "היא אמנם היתה צעירה ממני בשנה, אבל כל כך גדולה. גדולה מהחיים". לפני כשלושה חודשים מתה בויסן בברלין עקב מנת יתר. היא היתה רק בת 23. השפעתה ניכרת ביצירתה של בלאק בטי.
בשירים שלה יש נוכחות חזקה של זימה, כיעור ועצב. "זה מתקשר לאיך שאני מרגישה ביום יום", היא מסבירה. היופי שמדבר אליה, היא אומרת, בוקע מבין סדקים.
הקשר ביניכן היה רומנטי?
"הוא היה הרבה מעבר לרומנטי. הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילה ואני עדיין מוכנה. היא אהבת חיי וזה לא שאני לסבית. למען האמת, היא הבחורה היחידה שאי פעם הייתי אתה".
בצרפת התפתח משולש אהבים בינה לבין בויסן ו"כנר פסיכי עשיר שפגשנו שם. סשה נורא סבלה מהקשר המשולש הזה. וגם אני".
אז למה בעצם הייתן אתו?
"בשביל הקסם ובשביל הכסף, בשביל הכיף ובשביל המוסיקה. מה ידענו? היינו שתי ילדות קטנות בצרפת והוא ראה אותנו מופיעות ברחוב, התאהב בנו ולקח אותנו תחת חסותו. נהפכנו למין חבורה".
בין השפעותיה המוסיקליות היא מונה את נגן האקורדיון אסטור פיאצולה, את הזמר טום וייטס ואת "The Dead Brothers", "להקה שווייצית שהכרתי בלונדון והתאהבתי בה. מבחינתי הם גדולים לא פחות מטום וייטס".
גם מבלי להכיר ולו פרט קטן מסיפורה קל לזהות בשיריה את ההשראה הפאריסאית. "ברור", היא אומרת, "אני מנגנת על אקורדיון!".
למה דווקא אקורדיון?
"במקרה. סשה מצאה בלונדון איזה מישהו שמכר אקורדיון קטן במחיר מגוחך". תחילה לימדה את עצמה לנגן בו ולאחר מכן, כשחזרה לישראל, למדה קצת עם תובל פטר וקצת במתנ"ס של נוה אליעזר. "מה שתמיד הניע אותי וגרם לי להתמלא בהשראה זאת הנגינה ברחובות; להסתובב כל הלילה עם הכלים על הגב, וכשכואב וקשה לך ואתה חייב את הכסף לרכבת בשביל להגיע בחזרה הביתה, פשוט לפרוק אותם במקום ולנגן לאנשים".
אחד השירים היותר חינניים שלה נקרא "חמימות מתחת לתחת". זהו השיר היחיד עד כה שהוציאה (באינטרנט) בעברית: "ארבע לפנות בוקר/ שוב אני ערה/ קוראת לאיש/ עליו האגדה/ מושיטה יד למטה כי שם זה אנושי/ בארבע לפנות בוקר כרומוזום נשי". גם בשיר "Another Time" הדוברת שרה על מה שקורה, או על מה שלפחות היתה רוצה שיקרה בין רגליה. זהו שיר שקורץ בחוצפה ומעציב באותה מידה, ומייחל רק ללילה אחד נוסף עם גבר, אבל אותו גבר מחפש בה דמות אם.
אפילו תמונת הפרופיל של בלאק בטי בפייסבוק נראית כפי שהמוסיקה שלה נשמעת; ציור ישן ובו גבר בעל חזות צרפתית, מחייך בזמן שאשה עירומה רוכנת עליו ומבצעת בו מין אוראלי. "זאת יצירה שאני מאוד אוהבת. מצאתי את הציור הזה מודפס על פלאייר זרוק ברחוב, קרוב למוזיאון הארוטיקה בפאריס", היא מסבירה.
ויש לה גם בלדה אחת, "Pleased to Please", כי "אני אוהבת שירי אהבה שנגמרים ברצח".
בשנתיים האחרונות הופיעה בעיקר בתל אביב ובירושלים ובאחרונה חיממה את להקת "קיצו". "אני רוצה ליצור משהו יותר תיאטרלי ולא רק מוסיקלי", היא אומרת. "כבר היה לי ניסיון עם הרקדן והכוריאוגרף אסף סלהוב והשחקן והכותב אריאל ברונז, שאמנם לא הניב פרי אבל זה עוד יקרה. אני הולכת להצטרף לאקדמיה וללמוד מוסיקה. אני גם מחפשת נגנים לעבוד אתם, אבל כאלה שתהיה להם תשוקה – מוסיקאים שיתחברו למה שאני עושה".
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
