"הרבצתי חרוזים על במות מוזרות בתקופה שאנשים עוד לא היו מוכנים לראגא-היפ-הופ. ילדות עם בלונים היו מקטרות לאמא, אומרות ‘מה זה, מה הוא רוצה? תקני לי גלידה'", נזכר יהושע סופר. חובבי מוסיקה בישראל הכירו אותו בעיקר בשם הבמה שלו, נייג'ל האדמו"ר. ב-1993 הוציא את אלבומו היחיד "חומוס מטמטם" שכלל את הלהיט באותו השם והשפיע ללא הכר על התפתחות ההיפ-הופ הישראלי.
בעשור האחרון מתרכז סופר, יליד ג'מייקה, אדם דתי ממוצא תימני, בהוראת אמנות הלחימה עתיקת השנים אבי"ר קשת שמבוססת על אותיות הא"ב. הוא הגראנדמאסטר היחיד שלה בעולם ובמגזינים נחשבים לאמנויות לחימה בחו"ל מגדירים אותו כאחד מששת המאסטרים הגדולים של אמנויות לחימה שחיים כיום.
כמו כן, הוא גם כתב באחרונה תסריטים לסרטי פעולה שהוא מנסה לעניין בהם מפיקים בהוליווד. בכוונתו להביא לקהל הרחב את אמנות הלחימה אבי"ר קשת בדומה לקונג פו שהתפרסם ברחבי העולם בזכות סרטיו של ברוס לי. הסרטים של סופר יהיו, לדבריו, בעברית קדומה ובדיאלקט תימני, ואחד מהם יהיה קומדיית פעולה בסגנון סרטי בורקס.
הפעם האחרונה שבה הופיע כנייג'ל האדמו"ר היתה ב-2003, ב"כל הקופה", מופע האיחוד של "שב"ק ס" עם הבסיסט יוסי פיין, פישי הגדול, "הדג נחש" ואורחים רבים נוספים. כעת, כמעט עשור אחרי, נייג'ל האדמו"ר, יעלה שוב על הבמה. הוא יופיע ביום שלישי הבא בפסטיבל הרגאיי "Zion Reggae Fest" שיתקיים בגן סאקר בירושלים. "אני יודע מה הם רוצים", אומר סופר, "הם רוצים את ‘עסק שחור', ‘חומוס מטמטם' ואת ‘לסובב את הגוף'. את אלה אני אתן להם ונראה, אם לא ייתנו לי לרדת מהבמה אני אשאר לעוד שירים". עוד יופיעו בפסטיבל "שב"ק ס'", "התקווה 6" ו"זבולון דאב סאונד סיסטם". מחו"ל יבואו אלפא בלונדי וברינגטון לוי.
הראיון עם סופר מתקיים בדירתו החדשה בירושלים במבנה לשימור בן 200 שנה. הוא רק עבר לדירה והיא עדיין מלאה ארגזים ולא מסודרת, פרט לפינה ובה תמונה של "מורי, אבי עליו השלום". סבו לימד אותו את אמנות הלחימה שבזכותה הוא מפורסם כיום. על פי המסורת, תורת אבי"ר קשת מועברת מסב לנכד.
אף שכמוסיקאי לא הצליח מבחינה מסחרית, הוא עדיין משפיע על ראפרים ומוסיקאים בישראל. הבולט בהם כיום הוא נצ'י נצ', לשעבר חבר להקת "פרודוקס", שנחשב לתקווה גדולה בהיפ-הופ הישראלי. נצ'י נצ' הקליט לאלבום הבכורה שלו את השיר "גודזילה", שמכיל דגימה מתוך "פגישה על עיוור" של נייג'ל האדמו"ר. "נצ'י נצ' פנה אלי וביקש רשות להשתמש בסימפול מהשיר שלי באלבום שלו", הוא מספר. "אהבתי את הפלואו שלו, אף שזה לא ההיפ הופ שאני הייתי שומע. אומרים לי שהוא מאוד פופולרי. לא ביקשתי ממנו דבר בתמורה. גם ככה הוא לא הולך להרוויח מהמוסיקה הזאת אגורה".
הוא כבר לא קורא לעצמו נייג'ל האדמו"ר כי "יש משהו שחצני בכינויים שמתאים מאוד לזמרי היפ הופ". עם זאת, מעולם לא חדל ליצור מוסיקה. הוא מצביע על שתי מזוודות מלאות שנחות לצד כורסת היחיד שעליה הוא יושב. "אתה רואה את השתיים שם? הן מלאות במוסיקה שלא הוצאתי ושאני מקליט כבר שנים". למה הוא לא מוציא את השירים האלה? "תראה, אולי אני אחד שמכסח", הוא עונה, "אבל יש רק דבר אחד שמצליח לכסח אותי וזה הזמן, אף אחד לא מנצח אותו. אבי"ר קשת בא לפני המוסיקה". אין בכוונתו לחזור לפעילות מוסיקלית ולהופעות סדירות, אבל הוא אינו שולל את האפשרות להוציא שירים בעתיד.
סטריאוטיפ בראש
הוא רואה את עצמו כנזיר. "אנחנו תמיד עם שיער ארוך ובלי שפם", הוא מסביר. "אנחנו, כבני שבט יהודה, שייכים לאריות. הרעמה של האריות. השיער שלי קצר בעקבות עניין רפואי או ביטחוני, אבל אני לא מסתפר ולא מסתרק, לא אוכל ענבים או כל דבר אחר מהגפן, לא יין או שיכר. גם אבא שלי אותו דבר, הוא נפטר בגיל 108, עוד מעט ראש השנה וימלאו למותו שנתיים".
איזה עניין ביטחוני?
"את זה נשאיר ל… נדבר על זה עם התקשורת בעולם הבא, לא בעולם הזה".
כחלק מהאימונים הוא מלמד את תלמידיו, בין השאר, זריקת מטבעות ואבנים. נדמה שהמערכון ב"ארץ נהדרת" שהתבסס על אמנות הלחימה שלו לא כל כך הצחיק אותו. במערכון מוצגת דמות המאמנת את "נוער הגבעות" לעשות פעולות תג מחיר. הוא מתנגד בתוקף לטענות האלה וממשיך לדבוק ב"אני הלא פוליטי" שלו. הוא דובר ערבית ולדבריו יש לו "אכבר חברים" ערבים.
אף שהוא דתי מאוד, תפישת עולמו ייחודית. הוא לא מתנזר ממחיצתן של נשים ויש לו קורס אמנות לחימה שמיועד להן. בעבר היה נשוי ולאחר שהתאלמן עלה לישראל בסוף שנות ה-80. כעת, הוא אומר בלי ביישנות, הוא מחפש אשה לחיות אתה את חייו.
חמי (כפיר ארצי בשמו האמיתי) מ"שב"ק ס" סבור שמשהו השתנה בסופר. לדבריו, הוא אף פעם לא באמת חשף את עצמו בתקשורת ותמיד נשאר דמות מסתורית, רוחנית ומוסיקלית.
"יש לאנשים סטריאוטיפ בראש", אומר סופר. "למשל אני לא נראה מה שאני, אמן לחימה, כי אני לא מרים משקולות כל היום, לא מגולח ואין לי אפילו קעקוע אחד. אנשים, למשל, לא מאמינים שאני בן 54 ולא מבינים איך נולדתי בג'מייקה. אוהבים להגיד לי שאני לא נראה ג'מייקני. אני קורא לזה סוג של גזענות לייט, מאחר שאני תימני, תימני חבאני".
מאין השם סופר?
"סופר פירושו מגן. הוא הגיע מאחד מאבותי שהיה כותב ספרי תורה ובכך ‘מגן עליה שתמשיך להתקיים. משפחתי היא מחצר-מוות, העיר התנ"כית שנקראת כיום בשיבוש שלה חצ'רמוות בערבית. אנו מצאצאי דוד המלך עליו השלום. הוא כרת ברית עם בני יוקטן ושבא שהם שבטים שהיו בני עשיו".
מה הקשר בין ממלכת יהודה, אתיופיה וג'מייקה שבה נולדת?
"הרבה אנשים חושבים שמלכת שבא היתה מאתיופיה, אבל היא משבט יוקטן מבני עשיו".
איך הגעתם לג'מייקה?
"היינו ממשפחת האפרתי מחברון. אני גם נקרא הנזיר האפרתי. ערביי חברון קוראים לנו חיג'אזים (על שם אזור בסעודיה צפונית לתימן, אז"א). כשהגענו לתימן קראו לנו מעטוף, עטופים ושמורים על ידי ריבונו של עולם וגם היינו מעטפת, שומרים. מעטוף זה גם ריתוך, המשפחה שלנו עסקה בצורפות והכנת כלי נשק. היינו מכינים לערבים סכינים וחרבות, חניתות ורומחים, מאות אם לא אלפי שנים. שמרנו על המסורת שלנו, על הביגוד המקורי מארץ ישראל, על התיכלאל הבלדי המקורי (סידור התפילה הקדום, אז"א)".
סבא רבא שלו, הוא טוען, ברח לארץ ישראל אחרי שהסתבך עם האימאם שלדבריו שלח אנשים להורגו כדי שלעולם לא יצור לאיש חרב כה יפה כפי שיצר לו. אחרי מאורעות תרפ"ט החליטו סבו וסבתו לעבור לארצות הברית, אבל משטרת ההגירה שם שלחה אותם חזרה לארץ ישראל. במקום לחזור הם הגיעו לג'מייקה. "לפעמים קשה יותר להאמין לאמת מאשר לשטויות", אומר סופר, "אבל סבא שלי היה שומר הראש של ליוטננט קולונל תומס לורנס הידוע גם בכינוי לורנס איש ערב". בעזרת מכתבים שאישרו כי סבו היה שומר ראש של תומס לורנס "הוא נכנס לשם בלי שום בעיה".
בג'מייקה החל סבו ללמד אותו את אמנות הלחימה כבר כשהיה בן שלוש. "אני זוכר שהוא החזיק אותי ביד ורץ אתי לכיוון עץ גבוה וטיפס עליו. הוא השאיר אותי על העץ והמשך לקפוץ מענף לענף ונעלם לי", הוא מספר. "מענפים שונים כל יום הייתי קופץ לידיים של סבא שלי, כל פעם מענף גבוה יותר. יום אחד הוא אמר לי שאם אני רוצה לרדת אני חייב לקפוץ להגיע עד הקרקע בכוחות עצמי".
מקצבים של דאנסהול
כשעלה ארצה, אחרי תקופה שבה שהה עם משפחתו בניו יורק, החל להשתעשע עם חרוזים וראפ הומוריסטי. היה לו קל, לדבריו, כי בא מג'מייקה והראפרים הראשונים ניסו לחקות את תרבות הסאונדסיטם הג'מייקני. בתל אביב חיפש מקום להופיע בו. בחורה שגר עמה הפנתה אותו למועדון "סווטו" ברחוב פרישמן. "לך חפש את גיל", אמרה לו והתכוונה לגיל "ראסטה" בונשטיין, בעל המועדון שעד היום מקדם את המוסיקה השחורה בישראל. ב"סווטו" הוא שר שירים שכתב באנגלית עד שבונשטיין אמר לו, "זה לא אתה, ראסטה", וביקש ממנו לשיר אותם בעברית. "התחלתי לחבר שירים ואז קרה לי משהו וירו עלי ברגל".
מה?
"לא משנה, היה איזה מקרה וירו לי ברגל. הרופאים אמרו שאהיה נכה ולא אוכל לעשות אמנות לחימה".
אתה לא רוצה לספר למה ירו בך?
"לא. קרה מה שקרה באזור שבו גרתי ומי שהציל לי את הרגל בניתוח כזה מהיר על המקום היה ד"ר גולדשטיין".
ברוך גולדשטיין?
"כן. הוא טיפל בי ואחר כך רצה לתת לי כדורי הרגעה כי פחד שאני אהיה בייאוש טוטאלי ואהיה מסוכן לעצמי. אבל לא הייתי צריך אותם כי אותי חינכו לחייך. אמא שלי היתה אומרת אם תחייך יחייכו בחזרה ואתה כובש את העולם, אבל תפתח על אנשים ותלכלך, ייכנסו לך זבובים לפה".
אחרי שנה חזר לעמוד על רגליו, הפיק את שיריו בעברית בסגנון ראגאמאפין והביא אותם לבונשטיין שאמר לו, "לא, ראסטה, זאת לא הפקה. אנשים לא יאכלו את זה". סופר לא הסכים אתו, אבל היה זקוק לעזרתו והסכים ללכת אחריו. כך הכיר את הבסיסט יוסי פיין. "יוסי שמע את המוסיקה שלי ונדלק עליה", הוא מספר. "הוא חיבר אותי עם יאיר ניצני ויחד הקלטנו את החומרים בהפקה חדשה".
וכיצד הגיעו החומרים האלה אל בן מוש הפקות שהוציאו את "חומוס מטמטם"? הרי זו חברת תקליטים שהתמקדה בהוצאת קלטות של מוסיקה מזרחית.
"יאיר ניצני חשב שהמוסיקה שלי, עם הניב התימני והסגנון הג'מייקני והאמריקאי, צריכה ללכת לעמך, לשכונות. רצה לעשות מהפכה. ראפ זה של העמך. אבל זאת היתה טעות, כי לא היה מעקב אחרי המכירות והכל היה פיראטי. אומרים שמכרנו בסך הכל 500 עותקים מ'חומוס מטמטם' בזמן שרק בקרית ארבע ראיתי יותר מ-500 קלטות".
בחברות התקליטים הד ארצי ואן-אם-סי לא רצו להחתים אותו, לדבריו. "במבטא שלך לך תמכור פיתות בשוק, תעלה על משאית, אבל אצלנו לא תוציא תקליטים", הוא טוען שאמרו לו שם. "אחד באותן חברות דווקא אהב, אבל אמר שעד שנוציא את זה, ראפ כבר לא יהיה פופולרי, יעבור מן העולם תוך חצי שנה-שנה, ועוד בעברית? מי בכלל יתחבר לזה".
סופר ניגן באלבום על כל הכלים פרט לבס שניגן פיין. "רציתי לעשות ראגאמפין הארדקור עם טעם מזרחי, בערבית, בתימנית", הוא מסביר. "רציתי לקחת שירים של זוהר ארגוב ולעשות אותם על מקצבים של דאנסהול". האחים בן מוש אמרו לו, לדבריו, "על מי אתה בא לעבוד עם הג'מייקה שלך? אנחנו עדנים אנחנו, אנחנו שומעים שאתה תימני".
הדיסק שלו, הוא מודה, הקדים את זמנו. "היום כולם מעריכים את זה, פתאום באים אלי צעירים כמוך לראיין אותי. אבל פעם, אני זוכר שנסעתי באוטובוס ופתאום בא אלי איזה אחד ואמר, ‘מה אתה עושה פה, אתה האדמו"ר'. אמרתי לו: ‘אז מה, אתה חושב שיש לי לימוזינה?'".
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
