"לקנות חבילה של קונדומים/ לצאת לשוטט ברחובות/ לפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה/ לצבור ניסיון ולחוות", שרה תמר קפסוטו בשירה "קונדומים". על פניו אין בזה שום דבר קיצוני מדי או פרובוקטיבי. אז מה בכל זאת כל כך עוקץ את המאזין בשיר הזה? מה זה שמתריס בקולה המתקתק שממשיך ושר "לקנות חבילה של קונדומים/ בתור התחלה לקחת אחד בכיס/ לפעמים כל מה שאני רוצה זה לדבר גסויות/ לקחת ביס", על רקע עיבוד ג'זי נינוח?
"אין בשיר הזה שום דבר פרובוקטיבי בעיני", אומרת קפסוטו בת ה-32, בעלת ה"טיקה" ההודית בין העיניים. אולי הוא נשמע כזה משום שעוד לא שמענו אף אחת אחרת שרה בכזו תמימות וביטחון על מין מזדמן. היא מסכימה ואומרת ש"המסר של השיר לעצמי הוא שאם אני רוצה לצאת ולחוות ¬ אז מותר לי. אבל בתפישה הרווחת, שמושפעת מאוד מהדת, אסור לי".
קפסוטו מנגנת בגיטרה ופעילה זה כבר שמונה שנים כזמרת-יוצרת על במות לא גדולות ובעיקר בהופעות ברחובות. ב-14 בחודש היא תופיע במועדון לבונטין 7 בתל אביב.
"קונדומים" מופיע בערך באמצע האלבום "למה לא", שיצא בשנה שעברה ושעליו עבדה בין השאר עם הגיטריסט יוסי מזרחי שהפיק מוסיקלית ואלי לולאי ("רוקפור") שייעץ אמנותית, ואף משתתף בדואט "מעורב רגשות" הכתוב כולו בלשון זכר.
היא מחשיבה את "למה לא" לאלבום הבכורה שלה אף שלפניו הוציאה אלבום אחר שלו קראה בפשטות "לא", ואותו מגדירה כפרולוג. "ישנה איזושהי המשכיות יצירתית ואישית בין 'לא' ל'למה לא'", היא מסבירה את הקשר בין השמות.
"באלבום 'לא' אני מביאה אתי משהו בוסרי יחסית, הקלטה ביתית, שירים מאוד אישיים והכתיבה מפוזרת. המטרה היתה להפיץ את הדיסקים ברחוב. ב'למה לא' כבר הבאתי טקסטים עם אחריות גדולה יותר, כאלו שדרשו גם הפקה מוסיקלית אחראית יותר".
כעת היא עומדת לפני הוצאת אלבומה השני (או השלישי, תלוי איך סופרים), "דע לי למה". מהאזנה לשני האלבומים הראשונים על פי סדר יציאתם הכרונולוגי ולאחר מכן לאלבום החדש, אפשר להבחין בבירור בשינוי שעובר על קפסוטו ככותבת ¬ המעבר מכתיבה, שהיא לגמרי אישית-אינטימית ולעתים קרובות מינית, לכתיבה כלפי חוץ, על הסביבה הקרובה והחברה.
"אם יש לך בעיה מסוימת", היא מסבירה, "עד שלא תפתור אותה בעצמך היא לא תיפתר מבחוץ". לכן היתה מוכרחה, לדבריה, קודם כל לכתוב את עצמה החוצה לפני שיכלה להתחיל לכתוב שירים שלא עוסקים ב"אני", אלא ב"אנחנו".
את השיר הראשון שקפסוטו חושפת בימים אלה מתוך "דע לי למה", היא מקדישה לקורבנות זוועות השחיתות הממשלתית, משה סילמן ומוחמד בועזיזי, הירקן התוניסאי שהצית עצמו לפני כשנתיים והוביל לגל המהפכות בעולם הערבי. עכשיו היא בוחרת לא להיות תמיד כה נוגה וחיננית כשהיתה. וגם המוסיקה רחוקה מלהיות נינוחה. בווידיאו קליפ החדש, למשל, מצולמת קפסוטו באחת מהפגנות המחאה החברתית שהתקיימו בתל אביב, כשהיא לבושה בשמלת ערב שחורה ומעשנת סיגריה ארוכה משל היתה אריסטוקרטית עשירה.
"מגיע לי, מגיע לי", היא מתריסה. אבל היא דוברת אמת. מגיע לה וגם לנו. "הישראלי/ הוא יודע את האמת על הבית/ את הליקויים בשפה/ מאיפה אני באה ולמה אני ככה אומרת/ שמגיע לי".
בשיריה יש רוחניות שבאה לידי ביטוי בסתירות עצמיות, שמתיישבות זו לצד זו באין מפריע. גישה שהיא לא מערבית בעליל. היא מספרת שאחד האירועים המכוננים בחייה קרה לפני כחמש שנים, כאשר חזרה מטיול בהודו ונתקפה בדיכאון.
למרבה השמחה, נדמה שהיא לא רק התגברה על כך, אלא צמחה והתעצמה מתוך החוויה. הדבר ניכר בשיריה; גם כשהיא כותבת על קושי, היא מגישה אותו בחצי חיוך, בהומור. "לצחוק ולשיר אלו הדברים שמרפאים אותי. אם אני אמצא את היכולת לצחוק או לשיר, להביא את עצמי אל הגיטרה בכל סיטואציה, לרבות כשאני עצובה או שאין לי השראה, אז אני פשוט ארגיש טוב יותר אחר כך".
הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
