השנה היא 1970, מלחמת ההתשה בעיצומה. משה דיין ניצב בתוך תעלה צבאית, מולו צמד מוסיקאים. האחד ישראלי רזה, השני גרמני עם חזות היפּית. מקסדותיהם של השלושה זולגות ביצים. "מהדף הפגזים, חייל אחד עף על ערימה של קרטוני ביצים שהיתה לידנו", מספר הישראלי הרזה, שלמה בר שמו. "לא קרה לו כלום, נפל על מקום רך".
איך הגיעו היפּי גרמני ואזרח ישראלי שמעולם לא התגייס למוצב בעת מלחמה? "אז לא רצו להביא להקות צבאיות למוצבים בזמן מלחמה", נזכר בר, "מוסיקאים מלהקות צבאיות היו מתים לפעמים בהפצצות, אז העדיפו להביא אותנו, כי היינו שכירים, לנו שילמו", הוא מחייך. באותן שנים החלה להתגבש זהותו המוסיקלית של בר, שתתלכד כעבור ארבע שנים לכדי "הברירה הטבעית". השנה ימלאו 35 שנות פעילות ללהקה, שבהן שינתה את פני המוסיקה הישראלית.
ועם זאת, חרף מקומה בתולדות המוסיקה המקומית, נדמה שסיפורה מעולם לא סופר כהלכה. מה הוביל את בר, עולה ממרוקו שגדל במעברה, להתחבר לכנר הודי מבוגר, ובאילו נסיבות חברו אליהם ג'זיסט טבריאני וגיטריסט פלמנקו מקולורדו? וכיצד נהפכה הלהקה מ"הברירה הטבעית" ל"שלמה בר והברירה הטבעית"?
"בתור ילד הייתי מאוד רגיש, והדרך היחידה שבה הצלחתי לבטא רגשות היתה דרך מוסיקה. היא היתה המפלט היחידי שלי בחיים", אומר בר בראיון המתקיים בתל אביב, סמוך לדירתה של בת זוגו. "תבין, הייתי ילד קיצוני, מצד אחד מופנם ומצד שני מאוד אקסטרוברטי".
לימים יהווה הניגוד הזה, בין מופנמות למוחצנות, את הבסיס ל"ברירה הטבעית", ובה בעת גם יגרום להרכב האנושי שלה לשנות צורה פעמים רבות. "אני כותב מתוך המצב הקיומי שלי", הוא אומר. "ככל שהקיום שלך בספק, כך אתה מוציא דברים טובים יותר. כעת אני במשבר מאוד קשה, רוחני והכרתי".
נדמה שבר, שיחגוג בקרוב את יום הולדתו ה–70, נמצא בנקודה בחייו שבה הוא מביט אחורה על התנהלותו האישית ועל יחסיו עם חבריו. "אמנות זה אגו", הוא אומר. "אני מרגיש שיש צורך לתקן את כל המעוות שבי, אם אני רוצה להתקדם יצירתית עלי לשפר את מידותי".
איזו מידה דרושה שיפור אצלך?
"כעס. כל החיים שלי גדלתי בכעס".
כיום, הוא מעיד, הוא כועס פחות. "זה לא שאני לא כועס יותר, אבל אני יודע לשלוט טוב יותר בכעס. היה לי אבא חירש. לא יכולתי להשמיע לו כלום. הוא שאל אותי 'מה תעשה עם החיים שלך?', הוא רצה שאעבוד בבתי חולים, אבל לא יכולתי לסבול את הריח. אז הלכתי לעבוד בבניין ותוך כדי המשכתי לשיר ולתופף. לא יכולתי שלא לעשות מוסיקה אחרי החוויות הטרנסצנדנטליות שהיא העבירה אותי בחיי. רק בעזרתה הייתי יוצא מהגוף שלי".
הוא נולד ב–1943 ברבאט שבמרוקו בשם יוסף (ז'וז'ו) בן גוזי. לישראל עלה בגיל שש, עם אמו ושלוש אחיותיו הגדולות ממנו. המשפחה השתכנה במעברה בבאר יעקב, ובר לא למד בחינוך פורמאלי עד גיל 13, אז נשלח לחוות הנוער 7הציוני בירושלים. עד אז התלווה לאחותו שושנה שלמדה בקיבוץ יפעת ושהה במוסדות שונים, ביניהם מנזר נוצרי ברמלה (שם למד לשיר באיטלקית) ופנימייה דתית בכפר בתיה. הוא נשאר לגור בבאר יעקב עד גיל 55, ובעשור האחרון הוא מתגורר בהרצליה. הוא נחשב לאחד המוסיקאים המזרחים הראשונים שפעלו בארץ מול האפליה העדתית, והביא לדבריו את "הכעס והעלבון מבית אבי ואמי" אל הקהל הרחב.
לא גבולות, לא דת, לא כלום
הלהקה הראשונה של בר נקראה "שפמ", וחברו בה קנדי בשם משה דנבורג וגרמני בשם פיטר האמר (שמה היה ראשי התיבות של שמות חבריה). "פיטר בנה במו ידיו גיטרה וקרא לה 'זיאווה'", אומר בר. האמר גם סייע לבר לבנות תוף מחבית דגים, כלי ששימש אותו בתחילת הקריירה. "היתה לו יד של זהב. גרמני, הכל פיקס".
בתחילה שימש האמר כמעין מנטור מוסיקלי של בר, עד שחוויה אחת הביאה למשבר ולפרידה. "הייתי אז ביטניק עם ג'ינסים קרועים", אומר בר, "לא היה אכפת לי מכלום, לא גבולות, לא דת, לא כלום. רק אהבה אהבה אהבה. זאת היתה תקופת דור הפרחים והתחלנו עם החשיש, ויותר מאוחר אל־אס־די ועניינים. אני זוכר שפיטר אמר לי אז על הגיטרה, שהוא לא יוציא אותה לאור השמש לפני שיסיים את העבודה עליה. כשסיים אותה יום אחד, הוציא אותה לפרדס, העמיד אותה על כסא, ירד על ברכיו והשתחווה. אתה מבין? השתחווה למעשה ידיו. זה היה הרגע שהבנתי מה זה אומר להיות יהודי ועד כמה אנחנו שונים. אני והוא נפרדנו באותו היום".
באותו ערב עבר בר חוויה מוסיקלית לא פשוטה. "זה היה מפגש אכזרי. ניגנו יחד ואנשים הקיאו, ממש פיסית הקיאו. זאת הפעם היחידה בחיים שלי שניגנתי על התוף כמו סכינים, הרגשתי שאני מגן על הגן היהודי שבי ושואל שאלות על ששת מיליוני היהודים. כי אחרי שראיתי אותו משתחווה למעשה ידיו לא יכולתי להיות אתו ביטניק יותר, וגם לא חבר. הוא היה גאון, ללא ספק, אבל זה לא הספיק לי".
לפני שנפרדו, הספיקו כאמור להתפרנס מהופעות במוצבים. זאת אף שבר עצמו לא התגייס. "הייתי מעורער, החיים שלי היו מאוד קשים", הוא מסביר, "נתנו לי כל מיני מבחנים פסיכוטכניים כאלה של מאיפה מתחיל הקו ואיפה הוא נגמר. אמרתי להם 'בואו תרוצו אתי בשדה קוצים, תפסיקו לשחק אתי משחקים'". בנוסף, הוא הוגדר כתת משקל. "אמרתי להם 'אני מוסיקאי, תשתמשו בי'", אבל הצבא לא אישר לו להיבחן ללהקה צבאית.
באמצע שנות ה–70 החל לנגן עם ג'קה מזגאוקר, מוסיקאי יהודי־הודי שגר בקהילה ההודית בבאר יעקב ונחשב לאחד מגדולי נגני הבולבול־טרנג. לפני כחמש שנים הלך לעולמו. "היינו צמד אז, אני וג'קה. בא אלינו אז יונתן כרמון ונתן לנו את השם 'טל ומטר'".
מאוחר יותר הצטרף אל הצמד גם המפיק דודו אלהרר. כרמון, רקדן, כוריאוגרף, מייסד ומנהל "להקת כרמון", הזמין את "טל ומטר" להופיע עמו בחו"ל. המופע כלל מוסיקאים רבים, ביניהם שושנה דמארי בליווי תזמורת. "לאט לאט קיבלנו יותר ויותר זמן בשוֹאוּ של כרמון", מספר בר. "יום אחד כרמון סיפר לי שעומד להגיע לישראל כנר הודי מצוין שאולי ארצה לנגן אתו". כשסמסון קהמקר הגיע לארץ, פנה אליו בר ושאל אותו: "תרצה לנגן איתי?", קהמקר ענה בלקוניות "בסדר". המפגש הראשון התרחש בדירתו של נגן ההרמוניום סלומון נאש בלוד.
למוסיקה הודית נפתח בר עוד קודם לכן. "יום אחד הזמין אותי ג'קה אליו הביתה והשמיע לי את נגן כלי הנשיפה ביסמילה חאן. משהו קרה לי אז. נעמדתי דום, כמו נציב מלח. פתאום הרגשתי לאן אני שייך, בזיק, בהרף עין".
אבל אתה לא הודי, אלו לא השורשים שלך. מה כל כך תפס אותך?
"זאת היתה מוסיקה קלאסית, מזרחית אותנטית עם זיכרון. לא היה לי אז את התזמורת האנדלוסית להאזין לה. לעומת המוסיקה ההודית, כל מה ששמעתי עד אז לפתע נשמע לי כמו חרחורים. אמנם מיילס דייוויס הביא אותי למקומות גבוהים, אבל המוסיקה ההודית החזירה אותי הביתה".
בילדותו, הוא מספר, שמע מוסיקה מצרית, אום כולת'ום ("אבל היא לא עשתה לי מה שהמוסיקה ההודית עשתה לי"), וכשהיה נער נמנה על מחנה אוהבי אלביס, "אבל אהבתי גם את קליף ריצ'ארד ואת הג'קסונים ואת שירי ארץ ישראל". אלהרר, חבר ותיק, תרם רבות להיכרות שלו עם המוסיקה העברית ("הוא מהאנציקלופדיות הגדולות ביותר שקיימות למוסיקה הישראלית").
המפגש המשמעותי הראשון עם השירה אירע בגיל 25, "זכיתי להארה בעזרת ספר שהביאה לי אשתי הראשונה". האישה היתה רינה בר, לימים מנהלת "הברירה הטבעית", והספר היה "מול כוכבים ועפר" של אברהם חלפי. "השיר הראשון שהלחנתי ממנו היה 'תפילה', בזמן שרינה היתה בהריון עם בני הבכור".
איש מעניין מאוד
בר ניגן כלי הקשה בהרכבים שונים כבר בראשית שנות ה–70, וב–1972 אף ליווה את שלום חנוך במספר הופעות, אבל החשיפה המשמעותית הראשונה כיוצר היתה כשפגש במחזאי יהושע סובול והשתתף בהצגה "קריזה" ב–1976. ההצגה התפתחה מהצגה אחרת, "עצבים", ושתיהן נחשבו לראשונות שעסקו במצוקתם של העולים המזרחים.
"קריזה" המצליחה נולדה מראיונות שנערכו במקומות שונים בארץ. כעיתונאי ב"על המשמר", הסתובב סובול בשרידי המעברות וב"ישראל השנייה". "הצטבר אצלי חומר שהבנתי שיכול להיות מתומלל לשירים", אומר סובול. "הייתי שואל משפחות מרובות ילדים למה הן עושות כל כך הרבה ילדים, והתשובות שהייתי מקבל היו 'ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה' וכדומה". בעקבות המסעות הללו נכתבו השירים "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא".
סובול חיפש מוסיקאי שילחין את השירים, והעיתונאי יובל מסקין הפנה אותו אל "'מוסיקאי אחד שיושב בבאר יעקב, איש מעניין מאוד'. ישבנו במרתף שמתחת לדירתו ומיד ראיתי שהחיבור של שלמה לחומרים של 'קריזה' הוא נכון", נזכר סובול. לדבריו, "את המחאה של 'ילדים זה שמחה' שלמה הפך במידה מסוימת למשהו חגיגי. מצחיק שהשיר חדל לעבוד כמחאה ונהפך לפולחן".
וזה הפריע לך?
"מה לעשות. לפחות בהצגה השיר קיבל את הפואנטה שלו מהקונטקסט. ברגע שהשיר זכה לחיים עצמאיים אז כל אחד נתן לו את הפירוש שרצה. אני זוכר שריטה היתה מבצעת את השיר, ושמעתי שנשים שהתקשו להיכנס להריון, היו מדליקות נרות בזמן שהיא היתה שרה אותו".
כמה מהשירים נכתבו על ידי סובול על בסיס דמותו של בר. "כשבר שמע את השירים הוא מיד התחבר ואמר לי 'זה כאילו שכתבת את השירים האלה בשבילי'", אומר סובול. "אמרתי לו שבאמת כתבתי אותם בשבילו ועל סמך ההתרשמות שלי ממנו". אחד מהשירים נכלל באלבום הבכורה של הלהקה, השיר "קוצים", עם המלים "איך אזעק ולמי אקרא/ וממי אתבע עלבון תקוות אמי התמימה". לדברי בר, בתקופה ההיא, שבה מזרחיים לא רצו להחצין את מזרחיותם, השירה שלו בהופעות היתה מביכה אותם. "הם היו צוחקים מבושה. זה כאב לי".
היה לי מה להפסיד
ישראל בורוכוב, הצבר היחיד בהרכב המקורי, נולד בשנות ה–50 בתל אביב ועבר בילדותו לטבריה. "הוצנחתי שם לשכונה מגוונת של עולים חדשים", הוא נזכר. "עולים מעיראק, מרוקו, תוניסיה, כורדיסטאן, תימן, פרס, יוון, רומניה ואפילו פולני אחד. שמעתי את המוסיקה שכל עדה מנגנת בשמחות שלה. בלשון המעטה, המוסיקה היתה קרן האור והתקווה שלי".
כששמע על הכתבה, העדיף תחילה שלא להתראיין. "יש לי נטייה לא להיכנס לדבר הזה, לא רוצה לדרוך על יבלות. זה דבר שנגמר ואני לא מתכוון לפתוח אותו", אמר.
מאוחר יותר הסביר בר כי השניים לא דיברו במשך שנים, ולמעשה נפגשו רק בשתי לוויות – אחת מהן של קהמקר. לבסוף התנדב להרים טלפון לבורוכוב, וכך נוצרה סוף סוף סולחה. "זה טוב שדיברנו, כי עברו שנים", אמר בר. "אמרתי לו שאני אשמח לפתור כל דבר שצריך".
הוא כועס עליך?
בר: "תשמע, גנבו לנו חוזים, ועל הפקת התקליט הראשון הוא לא חתום". ואכן, מי שהיה חתום על הפקת האלבום הוא דודו אלהרר. "הוא גם הזכיר את זה שפעם הוא התראיין ואמר כמה דברים שלא הסכמתי אתם. כעסתי עליו, אז מה? עברו מאז 30 שנה. עשינו סולחה, יישרנו את ההדורים".
בשנות ה–70, אחת מנקודות האיסוף של המוסיקאים ליציאה להופעות היתה בקיוסק ליד קולנוע תל אביב. בורוכוב נזכר: "ניצב מולי שם בקיוסק איזה בחור עם מבטא קצת שונה מהאנשים של היומיום שלי. הוא פנה אלי ואמר לי משהו כמו 'שמעתי עליך, איך אתה מנגן על בס, אתה מוכן לנגן אתי?' שאלתי אותו מה הוא מנגן, והוא ענה 'מלודיות הודיות במקצבים אפריקאיים".
ההגדרה הזאת גרמה לבורוכוב לנסוע למרתף של בר כבר למחרת, כדי לשמוע "מה זה הדבר הזה", לדבריו. "סמסון הכנר ההודי ישב שם על הרצפה ושלמה דפק על תוף שהיה עשוי מחבית זיתים, שמתחו עליה עור של בהמה גסה. דפק במרץ כך שבקושי שמעו את השאר. הם ניסו לעשות חזרה על איזה שיר של יונה וולך, נדמה לי".
בשנות ה–70 וה–80 ניגן בורוכוב באולפני הקלטות ובהופעות, בין היתר עם שלום חנוך, מתי כספי ורמי פורטיס. על כן, כשפגש את בר הרגיש כי יש לו "הרבה מה להפסיד". ובכל זאת הוא החליט ש"עם הניסיון והכמיהה שלי אני יכול לעשות המון עם המוסיקה הזאת, אולי לגעת ולהתחבר שוב לחלום הילדות של 'מזרח מערב'. הבאתי אתי לשם גיטרה בס פרטלס חשמלית וזה ממש העיף את הכל למעלה באינטנסיביות".
בתחילת שנות ה–80 הרגיש בורוכוב שהלהקה הולכת פחות לכיוון האינסטרומנטלי ויותר לכיוון המחאתי והחברתי (היא אף נהפכה ללהקת הבית של מפלגת תמ"י, תנועת מסורת ישראל, שקהל היעד שלה היה מזרחי־דתי). ב–1981 החליט לעזוב את הלהקה. "לא קופחתי אז על מה אני מדבר פה?", הוא מסביר. בתור נער, מה שהפריע לו זה "לא שהספרדים לא ניגנו עם האשכנזים, אלא שהעיראקי לא ניגן עם המרוקאי". אם עבר איזו אפליה, הרי שהיא היתה הפוכה. "ילדים בשכונה שלי היו צוחקים עלי שאני 'ישראלי מדי'. אני זוכר שפעם השתמשתי בביטוי 'אף על פי' וכולם צחקו עלי".
בנוסף, התקשה בורוכוב לקבל את העובדה שבר נהפך לכוכב של הלהקה. "מבחינה רעיונית", הוא אומר, "המושכות היו בידיו של שלמה כבר מתחילת הדרך, הוא הביא את השיר והוא שר אותו. עכשיו השאלה איך מנגנים אותו, מה יהיה העיבוד. אמנם בהרכב הראשון לא היתה דינמיקה שבה שלמה אמר 'אתה תעשה ככה ואתה ככה', אבל הבנתי שזה כן נעשה כך אחרי שעזבתי".
האם בר עצמו הרגיש כמנהיג הלהקה באותן שנים? "לא", הוא אומר, "כל אחד לקח את הדרך שלו, היינו מעירים זה לזה ומגיעים למסקנות". מצד אחר הוא מודה: "למדתי לנגן עם נגנים, לנצח עליהם".
אחרי האלבומים "אלי שורשים" מ–1979 ואלבום ההופעה "מחכים לסמסון" שיצא שנה אחריו, חזר בורוכוב בתשובה, ומאוחר יותר חזר בשאלה. ב–1981 הקים את "אנסמבל מזרח־מערב". יום אחד קרא בר בעיתון כי "'אנסמבל מזרח־מערב' של בורוכוב הוא הרכב שנוצר כאלטרנטיבה ל'ברירה הטבעית'". בר התרעם, וכך נוצרה מין יריבות בדיונית על מקומן של הלהקות בתרבות הישראלית. בורוכוב טוען כי מעולם לא אמר את המלים הללו. "אם המוסיקה היתה הולכת ומתחדדת אז אולי הייתי מבליג, אבל לדעתי המחאה והפוליטיקה באו על חשבון המוסיקה", הוא מסכם.
אמריקאי על החוף
מבין חברי ההרכב המקורי, מיגל הרשטיין היה האחרון להצטרף. הוא הגיע לישראל כתייר בסוף שנות ה–60 ולא היה לו כסף לרכוש כרטיס בחזרה לארצות הברית. "באתי לפה בעקבות בחורה אמריקאית", הוא נזכר. אבל הרשטיין מצא עצמו תקוע בישראל עם אהבה נכזבת, שבכלל חזרה לארצות הברית כדי להתחתן עם מישהו אחר.
הרשטיין, גיטריסט מלומד בן 22 שאהב מוסיקה ספרדית ופלמנקו, ישב על החוף וניגן לעצמו, "חשבתי איך אני חוזר הביתה. ואז עברה אחת המפיקות של דן בן אמוץ והזמינה אותי לתוכנית הרדיו שלו, ששודרה אז גם בטלוויזיה ממלון הילטון. זה היה בין השידורים הראשונים כאן, וכל ישראל ראתה את התוכנית".
הרשטיין הגיע לתוכנית של בן אמוץ ולאחר מכן החל לנגן בה בקביעות. ב–1968, בהופעה בתל אביב, ניגש אליו מישהו מהקהל והציג את עצמו בשם ז'וז'ו בן גוזי. "אני לא ידעתי עברית והוא לא הבין אנגלית", נזכר הרשטיין, "אז דיברנו צרפתית". בר סיפר לו שהוא מנגן מוסיקה אפרו־קובנית והציע לו לנגן עמו. הם נפגשו כמה פעמים אך הרשטיין לא המשיך אתו. "זה לא מה שחיפשתי", הוא מסביר.
במקביל לניסיונותיו למצוא את דרכו בחזרה לארצות הברית, מצא הרשטיין את עצמו כנגן באחת ההצגות המצליחות של התיאטרון הישראלי, עיבוד למחזה הספרדי "חתונת הדמים". "נתקעתי כאן עם החוזה להצגה שנהפכה לשלאגר. בינתיים הכרתי ישראלית והתחתנו". ואז, כמעט עשור לאחר שנפגשו לראשונה, בר שוב צפה בו מנגן. "היי, זוכר אותי?", שאל, "עכשיו קוראים לי שלמה". הרשטיין זכר בקושי: "אתה זה שמנגן מוסיקה אפרו־קובנית, לא?" ובר השיב "כבר לא".
בר הציע לו להצטרף ללהקה, וסיפר לו על קהמקר שכבר בפנים. שלושה אלבומים יצרו יחד, אבל שנה אחרי עזיבתו של בורוכוב "גם מיגל רצה לעזוב", מספר בר. "סמסון אמר לו 'לא עוזבים ספינה טובעת'".
זאת לא דמוקרטיה
מה איחד בין בר לבין שאר חברי ההרכב המקורי? "היינו שונים בתכלית השוני זה מזה", אומר בר, "אבל היה לנו רצון לעשות משהו שעוד לא נעשה. זאת היתה הפעם הראשונה שמזרחי ואשכנזי יוצרים יחד. ארבעתנו היינו יהודים שבאים כל אחד עם זיכרון שונה. הרעיון שעמד מאחורי הלהקה הוא – אל תשתנה; אתה מזרחי, נגן כמו מזרחי. אתה אשכנזי, נגן איך שאתה מנגן. נראה ביחד איך מסתדרים עם זה. רצינו להביא לידי ביטוי את הזרמים השונים שקיימים בלהקה".
לקראת הקלטות האלבום "חוט שזור" ב–1982, הצטרפו ללהקה סמי בת־עין בבס וצרויה להב בוויולה ובשירה. להב, שחזרה אז מארצות הברית אחרי שהיתה חברה בלהקה של ברוס ספרינגסטין, עבדה עמם שמונה חודשים בלבד. "תשמע", היא אומרת על בר, "הוא מאסטר, אבל לא לכולם זה מתאים לעבוד כנגן של מישהו, מדהים ככל שיהיה. לי זה לא התאים".
ניכר שנותרו לה מהתקופה ההיא לא מעט זכרונות קשים. "אמנות היא לא דמוקרטיה", היא אומרת. "זאת תמיד היתה להקתו של שלמה בר. מי שזה התאים לו נשאר ומי שלא – עזב". להב, סופרת, פזמונאית ומשוררת, מספרת שפרט ל"זמר האדיר שהוא, שלמה תמיד ידע לבחור טקסטים נהדרים להלחנה וגם פרץ דרך בשירת הפיוטים שהיום מסובסדת יפה".
ואכן, בין המשוררים שבר בחר להלחין משיריהם נכללים כותבים כמו אברהם חלפי ("תפילה"), נתן זך ("חג'י בבא"), לאה גולדברג ("החליל"), ארז ביטון ("חתונה מרוקאית") ועוד, ולצדם פייטנים כמו שלום שבזי ("אני תמה").
ב–1984 הציגה הלהקה הרכב חדש: אל בר, הרשטיין וקהמקר הצטרפו איל מאני בטאר, סנטור, חליל צד וכלי הקשה, עמנואל מן בגיטרה בס ואלן דן באבוב וקרן אנגלית. רינה בר המשיכה לנהל את הלהקה, עד תקופה קצרה לאחר שבר עזב את ביתם ב–1997.
ב–1992, לקראת הופעה בשם "הבריאה", הצטרפה ללהקה יעל אופנבך, שלמדה מוסיקה הודית בלונדון. "היא באה עם ידע גדול על מוסיקה הודית, זמרים ונגנים, ומאוד אהבתי את הנגינה שלה בטבלה". לימים נהפכה לבת זוגו, ויחד נולדו להם שלושה ילדים.
קהמקר היה חבר בלהקה עד 2000, והלך לעולמו שבע שנים לאחר מכן מהסתבכות של מחלת הסוכרת. "הוא היה איש מצחיק, מי שאיזן לאורך שנים רבות את הכעס שלי בתוך ההרכב", אומר בר. "היה מוציא ממני את הטוב".
כיום כולל ההרכב, נוסף על בר ואופנבך, את הגיטריסט אילן בן עמי (שהצטרף כבר לפני כ–20 שנה), הכנר ניר סרוסי, נגן הסנטור מנשה ששון והבסיסט אילן אביב, שהיה האחרון להצטרף. אלבומה האחרון של הלהקה, ה–12 במספר, "בסוד תפילת ערער", יצא לפני כשנתיים. כעת עובדת הלהקה על אלבומה הבא.
ימים ספורים לפני קיום הראיון הופיעה הלהקה בבודפשט, באחד מבתי הכנסת הגדולים בעולם, מול קהל של כ–3,000 איש. הופעה של הלהקה באותו בית כנסת ב–1989 נחשבת לאחת הבולטות בתולדותיה. סיבוב ההופעות הקרוב צפוי לקחת אותה גם לקנדה ולצרפת. בחול המועד סוכות תקיים הלהקה מופע משותף עם "צמד רעים" בפסטיבל "לילות בית שאן".
זאת לא מוסיקה מזרחית
"הקהל שלהם היה מההתחלה קהל של צוותא, לא קהל של מועדונים ולא קהל שהיה שומע מוסיקה מזרחית, מה שכונה אז מוסיקת הקסטות", אומר יואב קוטנר. "יש ל'ברירה הטבעית' אלמנטים מזרחיים אותנטיים, אבל זאת לא מוסיקה מזרחית, אלא מוסיקה ישראלית ואמנותית, לא פופ". קוטנר מצביע על עובדה מעניינת נוספת: "מבלי שיהיו לה כמעט להיטים, חוץ מהשניים בהתחלה, זאת להקה ששורדת ומצליחה לאורך זמן".
כיצד היית מאפיין את השפעתה על המוסיקה הישראלית?
"קובי אוז אמר לי פעם שהרעיון שלו הוא לקחת מה ש'הברירה הטבעית' עושים צעד אחד קדימה. ההשפעה שלהם היא לא בהכרח ישירה על ההמונים, אלא יותר על אמנים אחרים. העובדה שבר הרשה לעצמו לעשות מוסיקה מורכבת ולא פופית נתנה גם היא את השפעתה. אפשר לראות את זה היום על גל המוסיקה הדתית־יהודית".
קוטנר מזכיר גם את ברי סחרוף, שהכניס לרוק הישראלי השפעות טורקיות, ולאחרונה לקח את החיבור צעד קדימה עם פרויקט "אדומי השפתות" המצליח שיצר עם רע מוכיח, המבוסס על שירי אבן גבירול. בר מספר כי כשהוא הביא לראשונה שיר של אבן גבירול, "לא שאלו אותי מי זה אבן גבירול – שאלו אותי מה זה".
בשנים האחרונות שיתפה "הברירה הטבעית" פעולה עם אמנים עכשוויים, ביניהם הלהקות "בלקן ביט בוקס" ו"התפוחים". עופר טל מ"התפוחים" מספר שהעבודה עם בר היתה כיפית וקלה, "כי מלכתחילה נתנו לו את כבוד 'המאסטר'. רצינו לקבל השראה ובשביל לעשות את זה אתה צריך מישהו שהוא יותר גדול ממך, מישהו שהוא על תקן מורה או מדריך".
לדבריו, "אי אפשר 'לרבע' את בר, אי אפשר לדעת מתי יחליט פתאום להיכנס עם איזה מקצב. אני מבין את חברי 'הברירה הטבעית' הראשונים, שעמדו מול מצב של ללכת אתו או ללכת משם, כי לרבע אותו, כמו שאמרתי – פשוט אי אפשר".
מוסיקאי אחד דווקא ביקש להצטרף ל"ברירה הטבעית" אבל נדחה על ידי בר. זה היה אהוד בנאי, שב–1981 הביע רצון להצטרף ללהקה, אבל בר ענה לו: "אתה צריך להיות סולואיסט, אתה, למצוא את הדרך שלך".
לדברי קוטנר, "אולי אם שלמה בר היה אומר לאהוד בנאי 'כן', לא היה קורה הנס הזה שאנחנו מכירים היום כאהוד בנאי. בסופו של דבר זה יצא לטובה. הדבר המרכזי שאני מרגיש בקשר לשלמה בר זה שהוא מאותם אנשים שלפעמים עושים שינויים, אבל בסופו של דבר מאוד נאמנים לדבר שעמו התחילו. יש לו אולי ניואנסים ורעיונות חדשים לעיבודים, אבל בגדול הוא עושה את אותו הדבר. זה מראה לך שכשבן אדם עושה את הקטע שלו, לא מתפשר או מוותר, הוא יכול להיהפך למיתוס".
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
