הסופר האמריקאי אדם ברנט האוטלינג אוהב מוסיקה מלנכולית יותר מכל מוסיקה אחרת. הוא אוהב אותה עד כדי כך שהחליט לכתוב עליה ספר בן 400 עמודים.
"This Will End in Tears: The Miserabilist Guide to Music", ספרו הראשון, הוא מעין אנציקלופדיה למוסיקה עצובה. הוא מציע רשימות האזנה על פי נושאים מלנכוליים, מאמרים על מוסיקאים מיואשים במיוחד, על שירים מסוימים ואפילו רשימה של 100 השירים העצובים ביותר. הספר חוגג את האהבה למלנכוליה ולא נצמד לז'אנר מוסיקלי מסוים. המכנה המשותף לרוב המוסיקאים ולשירים שבו הוא שהם מושרים בשפה האנגלית, ורובם שייכים לתרבות הפופולרית של מאה השנים האחרונות.
האוטלינג חילק את הספר לנושאים כמו שירי בכי, שירי שברון לב, שירי פרידה וגירושים, שירי סוף העולם, שירי סתיו וחורף, התאבדויות ובלדות רצח. ליאונרד כהן, בילי הולידיי, נינה סימון, "רדיוהד", פרנק סינטרה, אליוט סמית ומוריסי הם בין החשודים המיידיים פה. עם זאת, יש התייחסות רחבה גם ללהקות וזמרים פחות צפויים כמו "דה נשיונל", סקוט ווקר, מארק לאנגן, רוברט וייאט ואחרים.
נוסף על המאמרים והרשימות, האוטלינג מזכיר בספרו מחקר שבו נבחנה תפישה של קול אנושי. האם נדמה לנו שקול הוא שמח או עצוב, או לא זה ולא זה. כחלק מהניסוי התבקשו שחקנים בעלי קולות שונים להגיד לנסיין מלים בעלות שתי הברות, כמו המלה או-קיי. כשהשחקנים אמרו את המלה, עם מרווח של טרצה קטנה (minor third) בין הברה להברה, היא התקבלה כקול עצוב. המרווח הזה קיים באקורד המינורי, שידוע כמאפיין של מוסיקה עצובה. עם זאת, אקורדים מינוריים לא יהפכו בהכרח מוסיקה לעצובה. שירים עצובים יכולים להיות בעלי אקורדים מז'וריים כמו ששירים שמחים יכולים להיות עם אקורדים מינוריים.
אם כך, האם יש נוסחה שלפיה אפשר לקבוע אם שיר הוא עצוב או לא? איך זה שקול אנושי אחד נשמע לנו עצוב והאחר שמח?
"יש כמה היבטים שמרמזים על עצבות בקול אנושי. אחד מהם הוא קול הבריטון העמוק, שנשמע קצת כמו צ'לו", משיב האוטלינג בראיון טלפוני עמו. "הגוון שלו משתלב בדרך כלל טוב עם עצבות. הרבה מהזמרים שאני מזכיר בספר ניחנים בקול בריטון עמוק, כמו ליאונרד כהן וסטיוארט סטייפלס (סולן להקת 'טינדרסטיקס'). עוד סוג של קול שמסתדר לנו עם עצבות הוא קול מוטרד, כזה שמעביר תחושה מדאיגה, כמו זה של אליוט סמית או של הזמרת סטינה נורדנסטאם. היבט נוסף הוא קול שבור ופגוע. זה קורה להרבה זמרים עם הגיל ועם הסיגריות, שקולם מקבל את החספוס של השנים. טום וייטס הוא דוגמה טובה לכך וגם הזמרות מריאן פייתפול ובילי הולידיי".
מי קהל היעד של הספר?
"שמתי לב שהרבה מהאנשים שקונים את הספר שלי דומים לי במידה רבה; אנשים שממש אוהבים מוסיקה, שחיים ונושמים אותה. הסיבה שהכנסתי לספר, פרט לרשימות, גם טקסטים על ההשפעה של שירים עצובים על המוח והגוף ומאמרים על אמנים ועל שירים היא כי רציתי שחובבי מוסיקה יוכלו תמיד למצוא בו עניין". הוא צוחק ואז אומר "והמון טינאייג'רים מתוסבכים מתים על הספר".
האוטלינג, בן 36, הקדיש חלק ניכר מחייו להאזנה למוסיקה מלנכולית. הוא סבור שהסיבה לכך ששיר נשמע לנו עצוב טמונה בשילוב בין קצב, הרמוניה, גוון צליל, המרווחים ביניהם וכמובן – המלים. "אף אחד מהמאפיינים שהזכרתי לא יכולים לקבוע לבדם את אופי השיר", הוא אומר. "נוסחה מדויקת אין, הרי יש שירים עם קצב מהיר ומלים עצובות ולעומת זאת שירים שמחים אך אטיים. עם זאת ברור שלשילוב של אקורדים מינוריים, מקצב אטי ומלים עצובות יש נטייה ליצור שיר מנכולי, אבל זה די בסיסי".
דיכאון זו מחלה נוראית. מלנכוליה, לעומת זאת, יכולה להיות מהנה ומרגשת, ומתוכה פורחות לפעמים יצירות נהדרות. מתוך מצב של דיכאון לא נוצר דבר, טוען האוטלינג. "יש פרק שלם בספר שעוסק בהתאבדות. למעשה רבים הם האמנים בספר שחוו תקופות של דיכאון. חלקם גם שמו קץ לחייהם. לכן רציתי לכתוב בכובד ראש על דיכאון ועל ההבדל בינו לבין מלנכוליה כבר בהקדמה".
אם דיכאון הוא מצב לא יצירתי, כיצד אתה מסביר את העובדה שחלק גדול מהשירים העצובים בספר נכתבו ובוצעו על ידי אמנים דיכאוניים להחריד?
"מניסיון אישי ומקריאה בנושא אני יכול להעיד שבמצב דיכאוני קליני אדם הוא די כלום. כלומר, יותר סביר שאדם כזה יישן לאורך שעות היום או ישוטט בלי מטרה בתוך דירה, מאשר שיישב ויכתוב שיר. אני חושב שקיים קשר מאוד מיוחד בין המצב הדיכאוני אצל היוצר לבין השירים שלו, שנכתבים רק כשהוא מצליח להתאושש מהדיכאון, במידה מסוימת. כתיבת שיר עצוב עוזרת לפעמים לכותב להבין את עצמו בדיעבד, את המצב שבו היה שרוי. זאת הסיבה לכך שאמנים שחוו דיכאון קליני כתבו כל כך הרבה שירים עצובים. אך אני מדגיש, הם עשו זאת אחרי האפיזודה של הדיכאון ולא במהלכה".
האוטלינג טוען שלז'אנר הבלוז יצא שם של מוסיקה עצובה. בעיקר משום שהוא נקרא בלוז. "הרבה אנשים, כששמעו שאני כותב את הספר, אמרו לי 'אה, אז בטח יהיה בספר המון שירי בלוז'. אבל, כמו שראית, הבלוז אינו סגנון בולט יותר מאחרים בספר. יתרה מכך, אני דווקא חושב שבבלוז יש פחות שירים עצובים משיש בפופ המודרני ואפילו בקאנטרי. אני רואה את הבלוז, בדומה ללא מעט זמרי בלוז בעצמם, כמשהו שבא להשכיח את צרות החיים. מובן שיש שירי בלוז עצובים, אבל הז'אנר באופן כללי בא לחגוג את החיים יותר מאשר לחגוג את העצבות כפי ששמו מרמז".
כיצד החלטת איך למקם את השירים ברשימות הממוספרות, איך קבעת איזה שיר עצוב יותר ואיזה פחות?
האוטלינג צוחק. "זה לא היה פשוט. בעיקר כי השתדלתי לציין בספר רק שירים שהם עצובים באופן קיצוני. אם אתה מסתכל על ליאונרד כהן לדוגמה (מקום 47 במצעד מאה השירים העצובים של האוטלינג, עם השיר "Dress Rehearsal Rag"), יכולתי לבחור כל כך הרבה שירים שלו שיתאימו לרשימת 100 השירים העצובים ביותר, אבל השיר שבחרתי נתפש בעיני גם כאחד האפלים ביותר שלו. ישנם המון שירים אפלים בספר, נתתי לזה משקל רב".
"Strange Fruit" שבילי הולידיי שרה מדבר על העבדות ועל הגזענות האלימה נגד השחורים באמריקה. בספר כלול מאמר מורחב על השיר. "הרבה מהשירים בספר לאו דווקא עוסקים בלב שנשבר בגלל אהבה נכזבת", אומר האוטלינג, "אלא במגוון רחב של נושאים. רבים מהם נוגעים במוות". האוטלינג מוסיף כי גם לחוויות האישיות שלו מהשירים היה משקל מכריע במיקום השירים ב"מצעדי העצבות".
וכיצד בחרת אלו שירים לכלול במצעדים שמיינת לפי נושאים?
"הגישה האישית שלי לשיר היתה הגורם המכריע. בנוסף השתמשתי במחקר באינטרנט כדי לגלות מה אנשים חושבים על שירים. למשל בפורומים שבהם אנשים דנים מהו השיר העצוב ביותר של 'רדיוהד'. ברשימות על פי נושאים התייחסתי גם להשפעה של שירים על התרבות שלנו. אני אוהב מוסיקה עצובה מאז שאני זוכר את עצמי ולא מכיר מישהו ששולט בחומר של מוסיקה מלנכולית יותר ממני. לכן הרגשתי ביטחון בבחירות שלי".
יש דעה שהאזנה למוסיקה עצובה גורמת לנו לשקוע עוד יותר עמוק בייאוש ובצער. מדוע אנחנו עושים לעצמנו את זה, כלומר מאזינים למוסיקה עצובה?
"יש מעט מאוד מחקר בנושא, אבל ידוע לנו היום שמוסיקה אמוציונלית יוצרת שינויים בהפרשת הדופמין במוח, בדומה לשימוש בסמים מסוימים, לקיום יחסי מין, אכילת מתוקים ועוד. דבר נוסף, וזה לא משהו שנבדק מדעית אלא פשוט הגיוני, הוא שלמוסיקה עצובה אנו נוטים להאזין הרבה במצבים אינטימיים, כשאנחנו לבדנו. לכן נוצר קשר מיוחד והדוק בין המאזין לשיר. כשאנחנו במצב של עצב, ייאוש או צער, ייצור מוגבר של דופמין יכול לעזור לנו לצאת מזה, לרפא את עצמנו בעזרת שירים עצובים".
אבל הרי רבים מאזינים למוסיקה עצובה דווקא כשהם שמחים.
"נכון, זה נראה לי תלוי מאוד באישיות ומהיכן אתה בא אל השירים. האישיות שלי מלנכולית. לכן אני מוצא את עצמי לעתים קרובות מאוד במצב שתיארתי, שבו ההאזנה היא תרפויטית".
פלייליסט 101 השירים העצובים של אדם ברנט האונטלינג:
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
