"לאורגון תמיד היתה השפעה גדולה על המוסיקה שלי. גדלתי באזור מיוער ומלא בחיות. מלא בכל כך הרבה עצים שאי אפשר לראות לשום כיוון. זה יוצר תחושה של אינטימיות שבאה לידי ביטוי ביצירה שלי", מעידה הזמרת ויוצרת האינדי־פולק לורה גיבסון, שתגיע לראשונה לשתי הופעות בישראל. ההופעה הראשונה תתקיים ביום שלישי הקרוב (9 באוקטובר) במועדון האוזןבר בתל אביב, והשנייה תיערך למחרת באוגנדה בר בירושלים.
"כל חיי רציתי לבקר בישראל", היא מספרת בראיון טלפוני, "ויהיו לי חמישה ימים בה", היא מוסיפה בתרגשות כנה. נכון לזמן קיום הראיון גיבסון נמצאת בלונדון, ביומו הרביעי של מסע הופעות משותף שלה עם להקת "קלקסיקו" מאריזונה. "הם מוסיקאים נהדרים ואנשים מאוד תומכים. אני מרוצה שיוצא לי לחשוף את המוסיקה שלי לקהלים שבאים לראות אותם בהופעות".
ג'ואי ברנס, הסולן של "קלקסיקו", אף משתתף באלבום השלישי ונכון לעכשיו האחרון שלה, שיצא בתחילת השנה, "לה גרנדה" שמו. שם האלבום לקוח מהעיירה לה גרנדה שבאורגון, שממנה שאבה השראה לשירי האלבום. את העיירה היא מתארת כמקום ש"בדרך כלל רק עוברים דרכו בדרך למקום אחר – אבל הוא מציף באנרגיה מושכת ומסקרנת. המעברים בעיירה הזאת, להבדיל מהמקום המיוער בו נולדתי, הם פתוחים ואפשר לראות בכל כיוון למרחק רב". השינוי בנוף, היא אומרת, בהחלט שינה את התפישה שלה בכתיבת שירים. "באלבום הזה רציתי לכתוב גדול יותר, שירים שהם פחות מסוגרים. מלבד זאת, הקצבים המשתנים של עונות השנה תמיד השפיעו על הכתיבה שלי".
מה מייחד בעינייך את האינדי־פולק של צפון־מערב ארצות הברית, זה שבירת ההתרחשות שלו היא העיר פורטלנד?
"הפולק במקום שאני מגיעה ממנו מתאפיין בניסיוניות גדולה ובהטמעת סוגים רבים של מוסיקה. זה נחשב למקום די צנוע ושקט, הצפון־מערב". נדמה לה, היא אומרת, ששאנשים נוטים לאהוב את הטוהר שבמוסיקת הפולק, "ופה הפולק לא מלוטש, פרום בקצוות, אמיתי לטוב ולרע".
על שני אלבומיה הראשונים עבדה בבית ויקטוריאני גדול בפורטלנד, שהוסב לאולפן הקלטות. "כל הזמן באו והלכו שם מוסיקאים". בהמשך החליטה גיבסון לקנות טריילר ישן ולשפץ אותו. "חשבתי שממש יעזור לי שיהיה לי מקום משלי. זה גם פרקטי, כי אני יוצאת איתו להופעות".
זה עתה השתתפת בפסטיבל הפולק המקומי "פיקאת'ון".
"כן, אני כל כך אוהבת את הפסטיבל הזה. יש בו הופעות לא רק של להקות אינדי־רוק או להקות שמנגנות פולק מסורתי מהאזור. לדוגמה, השנה היתה שם להקה מקסיקנית עם מתופפת שרקדה על קופסה מעץ וכך בעצם תופפה, כלומר תוך כדי ריקוד – בעזרת רגליה בלבד. אחריה עלתה להקה ניסיונית של פולק־אמבייאנטי שנשמע אחרת לחלוטין. אני מאוד אוהבת את הרעיון שהגדרה של מוסיקת פולק יכולה להימתח לכל כך הרבה כיוונים".
גם ללב ארבע עונות
לורה גיבסון היא אחת משלוש זמרות־יוצרות נחשבות, בעלות אותו שם פרטי, שמזוהות כיום עם מוסיקת האינדי־פולק. השתיים האחרות הן לורה וירס, שכמו גיבסון פועלת גם היא בסצינה הרוחשת של העיר פורטלנד, ולורה מארלינג מלונדון.
את מרגישה בנוח עם כך שלא פעם כתבו את השם של שלושתכן באותו משפט, ושעיתונאי מוסיקה אף נוטים להשוות ביניכן?
"זה ממש לא מפריע לי כי שתיהן כל כך מוכשרות שלהיות יחד איתן זה בהחלט מחמיא".
מאידך גיבסון מודה ש"אני עובדת כל כך קשה כדי ליצור בעולם הזה משהו שהוא ייחודי לי, שלפעמים זו הרגשה מוזרה להיות מקושרת ליוצרות אחרות רק בגלל שיש לנו את אותו שם פרטי".
כשהחלה גיבסון את דרכה המוסיקלית, היא ולורה וירס פעלו בקרב חוגי מוסיקאים שהיו חופפים לא אחת, והכירו את אותם אנשים. "שתינו יצאנו להופעות עם קולין מלוי" – (מנהיג להקת "הדצבריסטס" הנהדרת) – "הרבה יוצרים מתערבבים להם בפורטלנד. אני זוכרת שכשרק התחלתי להופיע קיבלתי המון השראה מלורה וירס, מאיך שהיא כל כך עצמה על הבמה. אנשים כמותה נתנו לי את האומץ לעשות זאת בעצמי". וירס אף שיתפה עם גיבסון פעולה באלבומה הקודם של גיבסון, "Beast of Seasons".
בעבר סיפרה גיבסון כי השיר שלה, "In My Pocket" (מתוך אלבומה הקודם "Beast of Seasons") מדבר על לשרוד חורפים ועונות קשות אחרות, כמו גם על המשיכה לקשר אינטימי עם אדם אחר – חבר, בן זוג או קרוב משפחה. נדמה כי המוטיב הזה הוא בסיס גם לשירים רבים אחרים ברפרטואר שלה. היא מסכימה לכך: "אני באמת נוטה לכתוב על עונות השנה כמעין תפאורה טבעית למה שקורה לנו בחיינו. ואני לא מרגישה שאני כותבת שירי אהבה באופן המסורתי שבו הם נתפשים. כלומר, רוב שירי האהבה שלי מתמקדים בלגדול מתוך יחסים עם אנשים. למצוא את עצמך המשתנה, לאהוב את האנשים סביבך תוך הקרבה של משהו ממך. האיזון העדין הזה שבין הקרבה עצמית ובין הרצון ללכת בדרך שלך הוא דבר שמאוד נוכח בכתיבה ובמוסיקה שלי".
"אם הקירות האלה יכלו לשיר/ הם היו שרים לנו שיר הלוויה/ דוחפים את מלות העץ שלהם לפיך/ לא מבקשים להכביד על לשונך/ לא מבקשים להמשיך יתר על המידה", שרה גיבסון ב"Funeral Song".
מה הוביל לכתיבת השיר?
"גרתי כאמור בבית גדול בפורטלנד והוא היה סמוך לבית קברות. לא חשבתי שהסמיכות הזאת תשפיע על הכתיבה שלי, אבל במשך השנתיים שגרתי בו יצא שכתבתי סדרה של שירים שמוות היה נוכח בהם. אני בדרך כלל לא כזאת מורבידית, אבל השיר שלגביו אתה שואל הוא – למרות שרוב האנשים לא תופשים אותו כך – שיר אהבה שמתחזה ללוויה".
בחמש השנים האחרונות גיבסון מעבירה סדנאות לכתיבה יוצרת במחנה קיץ לילדים. "זה מחנה רוק חינמי בפורלטלנד שמגיעים אליו מוסיקאים מהאזור. נפלא לבוא לשם ולעזור לילדים לבטא את הרעיונות שלהם", היא אומרת ומוסיפה שיש בזה משהו משעשע מאוד, "כי לרוב נכתבים שם שירים ממש מטופשים. בשנה הבאה אולי אפילו אקליט שיר עם אחת הילדות שהשתתפו במחנה. השנה היא עוד לא הרגישה מוכנה".
תקלות רבות עם הוואן שלה ושל הנגנים, גנבי דרכים ומחלות הם חלק מהחוויות שצברה גיבסון בסיבובי ההופעות בשנה האחרונה. "באביב שעבר היה לנו סיבוב הופעות באירופה ובאמצע נסיעה במהירות גבוהה על כביש מהיר בצרפת, אחד הגלגלים של הוואן נשבר והתנתק מהרכב. רק במזל לא נקלענו לתאונה קטלנית. הגלגל שהשתחרר פגע ברכב אחר שנסע על הכביש, אבל לא גרם לו נזק".
יומיים אחרי שקיבלו ואן חדש לטובת המשך הסיבוב האירופי, גם הוא התקלקל, לא לפני ששברו בו חלון ופרצו אליו. והיו עוד תקלות קטנות, כמו חבר הלהקה שכייסו את ארנקו או הטלפון שלה שנפל למים. "כן, היה רצף של מקרים כאלה והרגשנו כאילו אנחנו במבחן. אבל בסך הכל שמרנו על מורל גבוה. בסיבוב הנוכחי, בינתיים הכל בסדר. שום דבר רע לא קרה".
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
