במועדון הבלוק בת"א, שיחולק ויורחב הלילה לשני מועדונים נפרדים שיפעלו במקביל, יתקלטו שני די־ג'ייז ומפיקים ותיקים הנחשבים חלוצים במוסיקת המועדונים האלקטרונית. כחלק מליין "לג'נדס" של מועדון הבלוק, יגיע דרק קרטר, ממייסדי השיקגו-האוס שלקח לעצמו את החופש היצירתי לשלב במוסיקת המועדונים הרכבי סווינג-ג'ז, זמרות פופ, פסיכדליית סיקסטיז ואף את קולו שלו. קרטר הוא גם כותב נפלא, מיזנתרופ נורא וסרבן ראיונות כרוני. באופן מפתיע הסכים לראיון התכתבות קצר לקראת חזרתו לתל אביב. דניאל בל, מאבות המינימל-טכנו והמיקרו-האוס, מגיע מדטרויט בחסות ליין המסיבות "פאקוטק". פגשתי אותו ביפו.
דניאל בל, אמריקאי שגדל בקנדה, החל את דרכו המוסיקלית באמצע שנות השמונים כמפיק היפ הופ בימים בהם הז'אנר מבוסס הסימפולים עוד היה בחיתולים. "היפ הופ וברייקביט החלו לתפוס תאוצה. התחלתי להפיק היפ הופ, להאזין לג'יימס בראון ולעבוד עם דיג'יי ועם ראפר, אתה יודע – כנהוג בז'אנר. אבל מהרגע שהאוס נכנס לחיי, כל היתר הפך מבחינתי להיסטוריה". בימי הקולג' העליזים היה נוהג עם חברים כל הדרך מטורונטו לדטרויט, רק כדי להגיע למועדוני הלילה שבהם היו משמיעים טכנו והאוס.
"היינו עוזבים את העיר בסביבות חמש בבוקר ומנסים כמיטב יכולתנו לנהוג בחזרה לקנדה. מדובר בנסיעה של כארבע שעות לכל כיוון. לא נסיעה קלה אחרי מסיבה. בדרך כלל היינו מוצאים את עצמנו ישנים בתוך האוטו באיזה מגרש חנייה".
קטעי האוס בל החל להפיק באופן עצמאי כבר בקנדה, ובמשך שלוש שנים ניסה להוציאם לאור, אך לא הצליח למצוא חברת תקליטים שתסכים לעשות כן. "שנים הייתי מתוסכל כי רציתי כל כך להוציא סינגל, אבל לא היה לי את הכסף לעשות זאת עצמאית. מה גם שלא היה לי מושג איך בכלל ניגשים לדבר הזה".
באותם ימים מוקדמים של הז'אנר, לא היו המון חברות שעסקו בתחום המתפתח. "שלחתי קלטות-דמו לחברת התקליטים 'Transmat' של דרק מאי (מחלוצי הטכנו), אבל לא זכיתי לשמוע מהם בחזרה".
"ריצ'י האוטין היה האדם היחיד שהכרתי שהכיר את דרק מאי. שלחתי לו את הדמואים במטרה שיגרום למאי להאזין", אך האוטין (שם שגור בפי כל חובב טכנו בעל השכלה מינימלית) מעולם לא שלח את החומרים למאי. במקום, הוא הציע לבל להוציאם "Plus 8", לייבל חדש שסיפר לו כי הוא מתכוון להקים. ב1990,תחת השם "Cybersonik" הוציא בל את "Technarchy" (על שם גזע חייזרי מסדרת קומיקס), שזכה להצלחה גדולה ושהופק עם האוטין ושותפו ל"פלאס 8", ג'ון אקווהויוה.
אחרי שסיים לימודי קולנוע בקולג' בטורונטו, עבר בל לדטרויט. "הכרתי את ההאוס של שיקגו הרבה לפני שבכלל שמעתי על מה שמתחולל בדטרויט, או אפילו על עצם קיומו של טכנו". את ההיכרות שלו עם סצנת המוסיקה האלקטרונית בדטרויוט עשה דרך קריאת מגזינים בריטיים. באופן מפתיע אלה נתנו לז'אנר האמריקאי יותר חשיפה מאשר מגזינים שראו אור בארצות הברית.
"תקליטים מדטרויט נמכרו ממש טוב בבריטניה. קשה לי לחשוב מי היה כותב אז על הסטייל הזה באמריקה. לא היה אינטרנט וכל שיכולת לעשות היה לכתת רגליים לחנות התקליטים המקומית ולפתח את הידע שלך. מדי פעם יכולת להיתקל במגזינים הבריטיים שיובאו עצמאית לחנויות התקליטים, דוגמת 'מיקס מאג' או 'דה פייס'".
אחרי שנתיים של עשייה אינטנסיבית, שבין היתר כללה סיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית שבו חימם את מובי ו"פרודיג'י", עזב בל את "פלאס 8" כדי להקים את הלייבל Accelerate Communications. רק אז החל להפוך ליוצר משפיע ולקובע טעם מוסיקלי.
קצת מוזר שיצא לך לחמם את מובי ואת "פרודיג'י". מה לך ולהם?
"לא הרבה", הוא צוחק. "הזדמנויות צצו אז קפצנו עליהן, מגוחכות ככל שהיו. הייתי נאיבי ונדמה היה לי אז שאם מובי ו-'פרודיג'י' הוחתמו בחברות תקליטים גדולות, אז אולי גם לנו ('סייברסוניק') זה יכול לקרות, שאולי אנחנו הבאים בתור. אבל זה לא קרה. אחרי סיבוב ההופעות ההוא היה לנו ברור שזה לא בשבילנו, זה לא הרגיש נכון בשום צורה".
להפשיט את המוסיקה
השראה רבה שאב בל מיוצרים ומלחינים מודרניים דוגמת פיליפ גלאס וסטיב רייך. "פיליפ גלאס הוציא אז סרט שהפך לקאלט ("הנבואה", 1982). הכל בו היה מואץ ואז מואט וכלל לא היה בו דיאלוג. כשהתחלתי להאזין להאוס משיקגו, מיד ראיתי את הדמיון בין השניים; הדגש היה על רפטטציה, על שינויים מינוריים אך משמעותיים. אחד הדברים שהכי דיברו אלי, בדומה לסרט, היה שהמוסיקה נדחפת קדימה דווקא על ידי החלקים הקטנטנים בתוכה".
בשני העשורים שקדמו להאוס כבר בלטה הרפטטציה וההפשטה שעליה בל מדבר ברוק הגרמני המכונה "קראוטרוק", בלהקות דוגמת "Can" ו-"Faust". אך את אלו, הוא אומר, גילה רק בדיעבד; "כנראה שהושפעתי ממוסיקאים שהושפעו בעצמם מקראוטרוק. חשבתי לעצמי שיכול להיות מעניין לקחת את ההאוס משיקגו, שמונע על ידי עומס של כלי הקשה אלקטרוניים, ושתוך זמן קצר נשמע היה לי מיושן ונטול אווריריות, ולהתרחק ממנו".
מה הייתה המוטיביציה להקמת Accelerate ב-1992?
"רציתי יותר שליטה על הדברים, רציתי להוציא מוסיקה שאולי לא הייתה כל כך אופנתית באותו רגע. 'פלאס 8' החלה לזוז עם מה שמתרחש, ואילו אני רציתי ללכת בדרך שהיא אינדיבידואלית יותר – שתאפשר לי להתפתח עם הזמן לסאונד שהוא שלי. פתאום התחילו לקרוא לזה 'מינימל' והרבה כסף נדחף פנימה", הוא אומר. "הרבה אנשים אומרים שהז'אנר חייב המון לי ולרוב (רוברט הוד, מוסיקאי אמריקאי, ממקימי קבוצת "Underground Resistance"), אבל אני לא מרגיש כך. אני רק שלב אחד באבולוציה של מוסיקת המועדונים. לפני היו שיקגו עם ההאוס וניו יורק עם הביג-דיסקו".
בל אינו רוצה להיות מזוהה עם מינימל טכנו ומיקרו האוס כי "הסאונד נהפך למסחרי ומתבסס יותר על סאונד רחב וברייקים בומבסטיים". אחרי שהוציא את אחד מקטעי הטכנו המכוננים, "Losing Control" ב‑1994 תחת השם "dbx", הקים את חברת ההפצה "7th City". עם המוסיקאי ת'יאו פאריש הקים לייבל נוסף, "Elevate", עוד לפני שפאריש התפרסם בתחום. בל לא הופתע מההצלחה הגדולה של "Losing Control", "אבל לא חשבתי שכמעט 20 שנה אחרי ימשיכו לשאול אותי עליו".
אנשים נוטים להתייחס בזלזול למוסיקה אלקטרונית המקושרת לרחבות הריקודים. בל מסכים ומוסיף שאחת הבעיות שתורמות לכך היא שלאנשים אין אסוציאציות מיידיות לעוגנים בז'אנרים האלה. "כשאתה אומר לבן אדם את המלה ג'ז, מיד קופצים לראש מיילס דייוויס או ג'ון קולטריין, אבל בהאוס ובטכנו קשה למי שלא מתעניין לחשוב על רפרנסים. לכן רבים נוטים לחשוב שאלה תחומי אמנות שאין בהם תוכן".
בספר "Techno Renegades of Electronic Funk" מאת דן סיקו (1999, הוצאת "בילבורד בוקס"), מצוינת הערה של בל ובה הוא אומר כי יש בו סלידה מ"מינימליזם" במובן האמנותי של המלה. למה התכוון בכך? "הייתי מעדיף שהז'אנר הזה היה זוכה לשם שמעיד על מה שיש בו ולא להיפך".
אגדה בחדר ליד
דרק קרטר, שגר בשיקגו עם שבעה כלבלבים, השפיע מאוד על בל. "בעיקר בבחינת סטייל התקלוט" אומר בל, "כשהייתי יוצא למועדונים בשנות ה‑90, קרטר היה מהדי-ג'ייז האלה שאנשים היו מדברים עליהם. אף אחד באותו זמן לא השתווה אליו בכישורי התקלוט. קרטר תמיד היה מהדיג'יים האלה שאנשים היו מדברים עליהם; הוא היה מנגן את התקליטים הכי מוזרים ואיכשהו גורם לזה לעבוד".
פן נוסף בסגנון של קרטר הוא המעברים הארוכים בין קטעים. קרטר לא ממהר לחתוך קטע אחד לטובת הבא ויכול בשקט לגרום למיקס להימשך כמה דקות. "אני הייתי בסטייל של דטרויט שאומר 'תזדרז ותחליף לתקליט הבא'", אומר בל ומוסיף ש"מיקס איטי בין קטע לקטע הוא יותר הסטייל של שיקגו". הסיבה לשוני בין הסגנונות פרקטית; בדטרויט מועדונים נסגרים על פי חוק בשעה שתיים בלילה. לכן תקליטנים מנסים להספיק ולדחוס יותר מוסיקה בפרק זמן קצר עבור קהל שלא מופיע בדרך כלל לפני 23:00.
כנער התנדב קרטר לעבודה בחנות התקליטים "Imports" שהיתה הראשונה שהתמחתה במוסיקת דאנס בשיקגו. הוא היה רזידנט במועדונים נחשבים ובהם "The End" בלונדון ו-"Centro Fly" בניו יורק (עליו השלום) ו-Industry בסאן אנטוניו. "גם העבודה בחנות התקליטים 'Cajual Records' עם קרטיס ג'ונס (מפיק האסיד-האוס גרין ולווט) היתה חוויה מדהימה".
כשהוא נשאל למה בחר לשלב סווינג ג'ז ומוסיקת כלייזמרים בהאוס הוא עונה "אני עושה מה שאני אוהב ויוצר מוסיקה בהתאם. יש לי חברים ששולחים לי שירים וקטעים מסשנים מוקלטים ואת החלקים שאני אוהב אני משלב כסמפלים או ברמיקסים".
נדמה שאספקט הליריקה בטכנו והאוס אינו מפותח כל כך. מלים שנשמעות בקטעים מוכווני רחבות בדרך כלל מרכיבות משפט או כמה משפטי מפתח שבהם נעשה שימוש חוזר, אך שירים של ממש – כמעט ואין. "אני חושב שזה פשוט טבעו של הז'אנר שהוא בעיקרו אינסטרומנטלי", אומר בל, "בהחלט ישנו מקום למלים, אך לא הרבה עושים את זה. דווקא בצד המסחרי של הז'אנר זה נפוץ יותר. בקלסיקות המוקדמות של השיקגו-האוס זה כן היה נפוץ. אלו תקליטים נהדרים שאתה עדיין יכול לנגן אותם היום".
ואילו קרטר אומר ש"תמיד אהבתי לשיר ולדבר בקטעים שאני יוצר ומאחר ואני שר הרבה יותר טוב משאני מנגן בקלידים, עבורי זה רק מתבקש. בתור דיג'יי, לתקלט קטעים שיש בהם שירה מאפשר לי להגיד לקהל משהו מבלי לפתוח מיקרופון. אני כן חושב ששירה היא דבר מאוד מפותח במוסיקת האוס, פשוט רוב הדיג'יים לא גדלו על המוסיקה הזאת. אני כן".
לקרטר חשוב לייצג את שיקגו בעולם. "אני עושה דברים שעושים לאנשים לקפוץ ולרקוד. הלבשתי פנים על משהו שבאופן טבעי הוא חסר פנים. אני מרגיש שאני מסוגל להביא קצת הומניות וחסד לאופן שבו העיר נתפשת. אני יכול לגרום לאנשים להתחבר אליה".
בניגוד לפעילות האינטנסיבית שלו בטוויטר ובפייסבוק, דווקא במוסיקה שלו אין ביטוי להעדפתו המינית. "היא גם לא באה לידי ביטוי באופן שבו אני הולך, מתלבש או שוטף את המכונית שלי", הוא אומר בתגובה. "בשביל מה זה הכרחי? הדרך שסללתי לא משובצת בנצנצים ופאייטים".
למה לדעתך מוסיקת האוס כל כך פופולרית בקרב גייז?
"אין לי מושג. לעתים קרובות אני מגלה שהרבה מועדוני גייז הם בין 40 המועדונים הכי טובים שקיימים, רק בתחפושת. בנעלי עקב".
הכתבה פורסמה לראשונה במוסף התרבות גלריה של עיתון "הארץ"
