"למדתי להיות יותר יעיל. כשאני עושה מוסיקה אני משתדל לגמור קטעים מהר יותר מבעבר, לחלק את הזמן שלי נכון", אומר נדב רביד. נדמה שהולדת בנו, לפני כשנה וחצי, לא האטה את הפרודוקטיביות שלו. בתחילת החודש הוציא רביד, יחד עם מלכיאל גרוסמן, שותפו לצמד "פולאר פייר" (Polar Pair), אלבום חדש תחת אותו השם.
בתחנת הרדיו האינטרנטית ה"קצה", שהושקה בתחילת השנה, רביד משדר לצד כמה אנשי מוסיקה ודי-ג'ייז שונים, ובהם קוואמי, שותפו מימיו בגל"צ. התוכנית, בגלגולה הקודם, שודרה בגלגל"צ במשך 13 שנה עד שהורדה בינואר האחרון. כמו כן, רביד מרצה על יסודות הרדיו במרכז הבינתחומי הרצליה ובין לבין מספיק להפיק קטעים למוסיקאים ולנהל את לייבל המוסיקה "בוטניקה".
עם זאת הוא מרגיש שהוא לא מספיק כלום. "עם קוואמי יש לי את 'הקצה' מ-1999, את 'בוטניקה' עם (אמיר) אגוזי מ-2004 ועם מלכיאל אני עושה מוסיקה און אנד אוף כבר מ-1993. אתו זאת מערכת היחסים הכי ארוכה שהיתה לי".
לא שכחת לציין את "NDV"?
"תחת השם NDV אני מוציא דברים שלי, שלרוב עבדתי עליהם לבד. לפעמים הם פחות מתאימים ל'פולאר פייר'".
רביד מעיר שעוד לא יצא לו להפיק מוסיקלית אלבום שלם למישהו אחר. "זה לגמרי משהו שמסקרן אותי", הוא אומר. ביום-יום הוא עובד לפרנסתו בחברת הייטק שעוסקת בסטארט-אפ מוסיקלי.
לפני ארבע שנים הוציא רביד את "שירבול", אסופה של רמיקסים שיצר למוסיקה ישראלית שהוא אוהב. בין האמנים שקטעים שלהם זכו לטיפולו הם להקת "יאפים עם ג'יפים", "אלקטרה" ואמילי קרפל. כעת, באלבום החדש משתתפים גם זמרים וזמרות מהארץ ומחו"ל. הזמרות טליה קליין מלהקת "1 2 Many" ואונילי (שותפות ותיקות של הצמד) וג'וזף ליימן מלהקת "אומללה". מחו"ל הזמר והמולטי-אינסטרומנטליסט האמריקאי שון לי משתתף בקטע אחד וכמותו קורניליוס "אטלנטיס" האריס, מנהל לייבל הטכנו הנחשב מדטרויט "Underground Resistance".
"הקונצפט אחר כאן לגמרי מ'שירבול'", אומר רביד. "כאן הקטעים הם מקוריים שלנו ואת רוב המלים אנחנו כתבנו".
למה רק את הרוב?
"כשמצליחים לפצח גם את המלים וגם את הלחן זו הרגשה עמוקה של סיפוק, אבל זה לא קרה עם כל השירים באלבום. לפעמים יש לנו איזה ביט, איזה קו מלודי ואנחנו יכולים לשבת עליו, לשמוע אותו בלופ במשך שעות, לנסות לפתח אותו ללא הצלחה, עד שמישהו מבחוץ מביא אליו משהו שלא היית חושב עליו ולפעמים זה יוצא מצוין".
כתבתם את השירים באופן מודע לאיזה סוג של מבצע תרצו שיבצע אותו?
"ברוב המקרים היה את המלים ואת הלחן ורק אז ליהקנו לתפקיד. כשאנחנו מוסיפים אלמנטים לשיר הז'אנר שאליו הוא נוטה מתבהר, ואז אנחנו תמיד מנסים לשבור את הכיוון; לבחור איזה תפקיד שיילך בכיוון אחר. כל הרעיון זה להביא איזה טוויסט". לדוגמה, אומר רביד, באלבום החדש הם נתנו לזמרות תפקידים שלאו דווקא התאימו להן בהאזנה ראשונה. "לפעמים כשזמר נמצא מחוץ לקומפורט זון שלו יכולים לצאת דברים מעניינים".
איך הגעתם לאמנים מחו"ל שמשתתפים באלבום, למשל שון לי?
"לכל רשת חברתית יש את הזמן הקצר שלה שבו זה עדיין לגיטימי ומגניב לפנות לאנשים. אז פנינו אליו במייספייס". להסבר הפשוט מוסיף רביד ביוגרפיה קצרה ומרשימה בעל פה על אודות שון לי ועל הלייבלים החשובים שבהם הוציא תקליטים. "שלחנו לו את המלים עם כמה מלות הסבר. הוא שינה קצת את המלים. הוסיף הרמוניות. אבל לא אמרנו לו תקליט את זה מחדש, זרמנו עם זה".
עם האמנים הישראלים עבדתם פנים אל פנים באולפן ואילו עם הזמרים מחו"ל בשיטה של התכתבות. מה ההבדל העיקרי בין שתי השיטות?
"בהתכתבות אתה מקבל קטע מוכן ואין הרבה מקום לעריכה, אתה רק מלביש אותו על הביט. מה שקשה כאן הוא שיש לך פחות שליטה על התוצאה הסופית. לעומת זאת כשאתה עובד עם אמן באולפן יש את האפשרות לעשות דברים מחדש, לכוון אותו לאינטונציות מסוימות ולנסות דברים שונים".
סוג של גורו
מלכיאל גרוסמן, בן 45, שותפו של רביד ב"פולאר פייר", הוא איש רדיו ותיק ומהדי-ג'ייז הראשונים שהביאו את ההאוס, הטכנו והאסיד לישראל בשנות ה 90. הוא נהפך לרמיקסר ומפיק מבוקש ולמגיש תוכנית הרדיו "מסיבת הריקודים", שבה חשף את קהל המאזינים הישראלי לשלל סוגים של מוסיקה אלקטרונית. בעבור רביד הוא סוג של גורו.
כשרביד היה נער ירושלמי לפני גיוס, שרק החל להפיק קטעים ולתקלט, גרוסמן כבר היה שם מוכר בסצינת חיי הלילה בתל אביב. הקשר בין השניים התהדק כשרביד היה בשירות סדיר בתחנת הרדיו הצבאית וב-1994 הם אף טסו יחד לשלוש שנים ללונדון.
בחרתם בשם "פולאר פייר" (צמד קוטבי) משום שאתם מביאים קטבים מוסיקליים שונים להרכב?
"כן, זה היה הרעיון פעם. שנינו היינו אנשים עוד יותר שונים פעם. היום הטעמים המוסיקליים שלנו יותר דומים. אם פעם מלכיאל היה מביא את הצד היותר דיסקואי-האוסי-הומואי שאני לא הייתי מתחבר אליו בכלל, אז היום אני מאוד מתחבר לדברים האלה".
גרוסמן היה מי שהעניק לרביד את ההזדמנות הראשונה לתקלט. זה היה במסיבה במועדון "אלנבי 58", שאליה הביא גרוסמן את דיג'יי ההאוס האמריקאי הנחשב לואי וגה. "מלכיאל היה סופרסטאר דיג'יי באותן שנים בירושלים בכל מיני מקומות עד שעזב לתל אביב. הוא התחיל לתקלט בסוף שנות ה-80, כשהייתי בתיכון, והיה סמכות בשבילי אז".
רביד החל ליצור מוסיקה מקורית עוד לפני הגיוס "עם סינתיסייזר ומכונת תופים במקלט אצל ההורים". ההגעה לגלי צה"ל אמנם מאוד שימחה אותו וכפי שהוא אומר העניקה לו ביטחון עצמי ופתחה לו דלתות, אך מצד אחר היא עצרה אצלו את תהליך היצירה המוסיקלית.
"נחשפתי לכל כך הרבה מוסיקה גרועה בתחנה. כדי לעשות מוסיקה ב-1991 היה צריך להשקיע המון כסף בדרך. והרוב המוחלט של הדברים האלה היה חרא של מוסיקה. שאלתי את עצמי מה גורם לאנשים ללכת ולבזבז את כל החסכונות שלהם בשביל החלום הזה. לי לעומתם לא היה שום דבר שיגיד לי אם מה שאני עושה הוא טוב. זה גרם לי למין שבר".
אחרי שחזר אט אט ליצור מוסיקה השמיע רביד לגרוסמן קטע שיצר וזכה ממנו לפידבק חיובי והם התחילו לעבוד וליצור ביחד. אחרי שנה, ב-1994, הם טסו ביחד ללונדון. "זאת היתה תקופה מדהימה להיות בלונדון. הייתי במלא הופעות והדברים הכי מלהיבים היו דראם-אנד-בייס וטריפ-הופ, שרק אז התחילו לקרות. את כל הסצינה של המועדונים גיליתי בעצם רק שם".
כבר הוצאתם אלבום אחד תחת השם "פולאר פייר", את "Cresh", לפני עשר שנים.
"כן, ואז היתה הפסקה בעבודה שלנו. סביב 2008 העבודה חזרה להיות יותר אינטנסיבית והוצאנו שני סינגלים ב'בוטניקה'. מאז קבענו שאנחנו נפגשים פעם בשבוע לעבודה ויהי מה. עשינו לעצמנו ימים מרוכזים של יצירה ואחרי זמן מסוים הצטברו אצלנו חומרים שהחלטנו לנתב לכיוון של אלבום".
אז למה אתם מציגים את האלבום החדש, השני למעשה, כאלבום בכורה?
"אה, אחרי עשר שנים יש חוק התיישנות", הוא מחייך. "אז הרגשנו שלמים אתו, אבל היום שנינו לא מסוגלים לשמוע אותו".
בני כמה הקטעים באלבום החדש?
"על חלקם התחלנו לעבוד כבר לפני שמונה-תשע שנים. אתה יודע, רק הרעיון שלהם, הביט".
המודעות שלך למה שקורה כל הזמן בעולם המוסיקה לא מסרסת אותך בתור יוצר?
"הרבה מהקטעים שלנו עומדים בפני עצמם במין בועה כזאת ולא משתייכים לסצינות מסוימות. לכן הם נשמעים לנו טוב גם אחרי כמה שנים. הם לא שייכים לאיזושהי אופנה ספציפית שכבר חלפה. אחד הדברים שלמדתי לעשות זה לא לנסות לסבך בכוונה. כלומר, כשאתה עובד על קטע ומשהו נשמע לך טוב – לך על זה. אל תנסה לזיין את זה בכוח ולעשות את זה יותר מסובך ומתוחכם. זה לא תמיד נחוץ".
מסיבה מדהימה
באחרונה מושמעים קטעים של "פולאר פייר" בתוכנית הרדיו "סוליד סטיל" ובתחנת רדיו בי-בי-סי 6 בתוכניתו של דון לטס, מי שחיבר בין להקת הP-אנק הבריטית המיתולוגית "הקלאש" למוסיקת הרגאיי. "פגשתי את לטס פעם בפסטיבל המוסיקה 'ביג צ'יל' באנגליה, אזרתי אומץ, ניגשתי אליו והבאתי לו קטעים שלנו. להפתעתי כמה שבועות אחרי הוא ניגן אותם".
אני מניח שהיית בפסטיבל הזה, שמתמקד במוסיקה אלקטרונית, יותר מפעם אחת.
"הייתי בו שש או שבע פעמים. אבל זהו. זה נגמר בינינו".
בתור מי שחווה המון מועדונים, האם אתה יכול לזכור מסיבות יוצאות דופן?
"המסיבה הראשונה עם דיפלו בכליף היתה מדהימה. אני ואגוזי תיקלטנו לפני. גם המסיבה עם ת'יאו פריש. וזאת עם אופטימו, הראשונה מתוך הפעמיים שהיה כאן".
על הצלחה בחו"ל או חתימת חוזה בין "פולאר פייר" לחברת תקליטים בינלאומית אומר רביד ש"אנחנו לא גרים בחו"ל ולכן כל התקשורת עם התעשייה שם קשה יותר. אנחנו גם לא מופיעים והיום לייבלים לא מחתימים הרכבים על סמך הדמואים שהם מקבלים. היום, במצב של שוק המוסיקה, צריך לעבור איזה רף יותר גבוה בשביל שישימו עליך את הכסף".
אתה מתכוון שצריך לצבור מוניטין בהופעות יותר מאשר מהפצת חומרים מוקלטים?
"כן. או שיש לך כמות מסוימת של לייקים או שיצרת לעצמך באז באינטרנט".
"פולאר פייר" הופיעו פעמיים בלבד, במועדון ה"סופה ביט" שהיה בבעלותו של גרוסמן. הם גם אינם מתכוונים להופיע בעתיד. "מלכיאל פרש מכל העניינים האלה. הוא לא רוצה לתקלט, לא רוצה להתראיין, לעמוד על במה. כל מה שהוא רוצה זה לעשות מוסיקה ולא מעניין אותו כל המסביב".
גרוסמן, שאכן לא הסכים לשתף פעולה עם הראיון, מסר את הדברים הבאים: "אני מאוד אוהב לעשות מוסיקה, אבל מאוד לא אוהב את כל מה שלעתים נלווה לזה – כשהמוסיקה יוצאת מהאולפן לעולם. אני חי את חיי באושר שבבורות ולא מעוניין בשום אקט של חשיפה תקשורתית. לא בהופעות, לא בראיונות ולא בצילומים. זו הבחירה שלי ואני שמח שמכבדים אותה".
רביד אומר שהרבה פעמים אלבום לא עמד על הפרק מכיוון שגרוסמן "לא רצה לעשות עם החומרים האלה משהו שמתקשר עם העולם".
זה שגרוסמן נחבא אל הכלים בעצם אומר שלא כדאי לצפות להופעת השקה עטירת אורחים לאלבום שלכם?
"אולי תהיה השקה, אנחנו עובדים על זה. אבל יכול מאוד להיות שהיא תהיה בלי מלכיאל".
אבל אתם צמד.
"כן. ביצירה המוסיקלית. אתו יש לי את החיבור".
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
