לא במקרה בחרו שלושת חברי "Farthest South" בשם הזה, שמקורו במסעות לכיבוש הקוטב הדרומי ובהקשרו המוסיקלי הוא מבטא כמיהה קיצונית לחיפוש. נדמה כי החיבור המוסיקלי בין שלושתם מושתת על ניסיון להתרחק מכל מה שהם כבר מכירים – משימה לא פשוטה, בהתחשב בכך שכל אחד מהם הוא אנציקלופדיה מהלכת של להקות ואמנים מתחומים נרחבים, מג'ז ורוק, דרך אלקטרוניקה ואוונגרד, ועד להקות פאנק.
גיטריסט הלהקה, ברי ברקו, באמצע שנות השלושים לחייו, מנגן זה יותר מ-20 שנה. הוא למד שנתיים בבית הספר רימון למוסיקה והיום לומד הלחנה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. יאיר יונה, המנגן גיטרה בס ואפקטים, הוא גיטריסט אקוסטי שיצאו לו מוניטין ומאחוריו שני אלבומי סולו ושעות רבות כנגן סשנים. יאיר עציוני, המופקד על הפן האלקטרוני, הוא די-ג'יי ותיק שהיה תקליטן הבית במועדונים בתל אביב, ובהם הדינמו דבש והברזילי.
"בעולם המוסיקה בוחנים לרוב על פי התוצר הסופי. אנחנו, לעומת זאת, מתבססים אך ורק על הדרך אל התוצר הזה", אומר יונה. "ויש הרבה אותנטיות בתוך עשייה כזאת שמכוונת לדרך ולא לתוצאה. אני חושב שהכנות שבה יכולה לרתום אנשים להקשיב. כלומר, לרתום את מי שהראש שלו מספיק פתוח".
"זה לא פופ או רוק עם מבנה מאוד ספציפי. הקטעים ארוכים מאוד, גם אם בתוכם עשויים להיווצר מעין שירים. הייתי אומר שהמוסיקה הזאת די מיועדת למיטיבי לכת", מוסיף עציוני, וברקו ממהר לסייג: "אין כאן, חלילה, כוונה כלשהי להקשות על המאזין".
הטריו, שיופיע מחר במועדון אוגנדה בירושלים, חובב שיתופי פעולה. בהופעה מחר יארחו את "Spark O", הלוא הוא איתמר ויינר, מבעלי אוגנדה וממקימי הלייבל הירושלמי "אק-דק", שיחגוג השבוע עשור להקמתו. בעבר אירח הטריו את המשורר קובי אור, עיתונאי מוסיקה שהיה לכותב הבלוג "קרמטוריום". "השירה, הכתיבה והמהות שלו טוטליים כל כך, אמיתיים כל כך", אומר עציוני על אור, "לתל אביב לא מגיע איש כמותו".
בתחילת השנה הבאה יוציאו חברי "Farthest South" את "Omens and Talismans", אלבום משותף עם הסקסופוניסט הנהדר אלברט בגר, ובשמיעה ראשונה הקטעים המשותפים הם גם הנגישים ביותר של הטריו עד כה. "היצירות של בגר סימלו בעיני את החופש המוחלט שאני שואף להגיע אליו כעת עם הלהקה", אומר יונה, שהיה מנהלו האישי של בגר במשך זמן קצר ומכיר אותו זה כמה שנים.
"למצוא את עצמי מנגן עם פרסונה כזאת היה חוויה מטלטלת", אומר עציוני. "למרות היכולות שלו, הידע והמעמד, יש לו ענווה אינסופית. הבן אדם בא לסטודיו, לקח את הסקסופון, ניגן שעתיים ואחר כך עוד שאל אם אנחנו מעוניינים שיישאר".
ואילו ברקו, תלמידו של בגר באקדמיה (אימפרוביזציה), רואה בו מלבד מוסיקאי גם גורו בכל הנוגע לתפישת חיים. באחד השיעורים באקדמיה, הוא מספר, ניגש אליו בגר ואמר לו שעליו לקלף מעבודה שהציג לפניו שכבות על שכבות, עד שיגיע למהות. "אין לי סבלנות לבולשיט", אמר לו המרצה המהולל. "וזה גם הקו שמנחה אותנו בהרכב הזה", אומר עכשיו ברקו. "קילוף שכבות ורדיפה אחרי מהות כלשהי".
מתוך האלבום עם אלברט בגר:
האם מי שלא נחשף למוסיקה בעלת מבנה פתוח, לג'ז חופשי ומאולתר, יוכל להפיק הנאה ממה שהם עושים? האם דרושה השכלה מוקדמת? עציוני חושב שלא. "אתמול השמעתי קטעים מתוך ההופעה שלנו לאנשים שהסטנדרט שלהם הוא רוק, והם פשוט עפו על זה".
יונה מזכיר בהקשר זה את פסטיבל אינדינגב האחרון, שבו הופיעו. "זה היה בשתיים וחצי בלילה, אנשים כבר היו שפוכים, ובכל זאת עמדו מולנו יותר ממאה איש ורקדו", הוא מספר, "מין ריקוד שהתאים לשעה ולסרטים שהקרנו".
אף שהם שלושה מוסיקאים מנוסים, חשוב לברקו להדגיש: "אנחנו לא וירטואוזים. ודאי שלא במובן הטכני של המלה". כדי לחדד את דבריו הוא מצטט את המלחין והגיטריסט האמריקאי דייוויד תורן, שאמר "לא משנה מהי מידת השליטה שלך בכלי, היא חייבת להיות מספקת להבעת אמירה אישית ולא יותר".
מהי האמירה שלהם? "כמו שאנחנו לא מסוגלים לנסח תוצאה מוסיקלית, כך אנחנו גם לא מסוגלים לנסח את הלהקה הזאת", אומר יונה. "הרי אין לנו שורה תחתונה, אין הכרזה, אין 'הלהקה הזאת היא'".
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
