ראיון עם משתתפי ומפיקי סרט התעודה Punk Jews

פרט להיותו תבשיל יהודי ונשק בלתי קונבנציונאלי, צ'ולנט הוא גם שם קוד תחתיו מתארגנות מסיבות שבהן נפגשים אמנים אקסצנטריים משולי החברה האורתודוקסית של ניו יורק. תחשבו על להקת Pאנק-רוק ברסלבית, או על ציירת שמציגה קווי דמיון בין חסידים להיפסטרים, מפעילי תיאטרון רחוב ביידיש או ראפר יהודי-אפרו-אמריקאי ששר בארבע שפות, לוליינית יוגה זקנה ועוד כל מיני ווירדו'ז שאלוהים יודע מה הם עושים.

בתחילת דרכם, לפני קרוב לעשור, היו מגיעים למסיבות הצ'ולנט בעיקר מגורשים מקהילות דתיות, חוזרים בשאלה, דוסים שנתפסו עם ג'ויינטים בישיבה וכל מיני סטיות תקן מהנורמה הנימולה: "זה התחיל מאורתודוקסים הדוקים. חלקם נראו דתיים לחלוטין, אבל רק למראית עין, חלקם פשוט לא התחברו רגשית למקום שממנו באו ואחרים באמת היו דתיים מאוד", מספר יצחק שוננפלד שמכין את הצ'ולנט של המסיבות כבר שמונה שנים ברציפות. "אך עם הזמן", הוא מוסיף ש"התחילו להגיע גם אנשים מרקע חילוני וכמה שאפילו אינם יהודים. היום דווקא מגיעים יותר חילוניים מאשר דתיים". שוננפלד, נוסף על להיותו הרוקח הרשמי של הבשר והשעועית, הוא גם ממייסדי מסיבות הצ'ולנט והאיש שדאג להן לבית בדאונטאון מנהטן.

באחרונה דבק באמנים האלה הכינוי Punk Jews, זאת בעקבות סרט דוקומנטרי חדש שרואה אור בימים אלה (הקרנת בכורה התקיימה אתמול בניו יורק), המספר על אודותיהם ונושא את אותו שם. הבימאי וזוכה פרס האמי, ג'סי צוק-מן וחברו לעבודה בערוץ NBC – המפיק אבן קליינמן מסבירים כי "Pאנק ג'וז הוא סרט העוקב אחר קהילה של אמנים, אקטיביסטים ומוזיקאים יהודים שחיים בניו יורק.  אינדיבידואלים שנותנים ביטוי לא קונבנציונלי ליהדות. זו קהילה שמאתגרת סטריאוטיפים, שוברת חומות ומחפשת תשובה לשאלה מהי יהדות ומה היא יכולה להיות במאה ה-21".

למה אתם מתכוונים בכך שאתם קוראים לאנשים בסרט שלכם – Punks?
"Pאנק היא תנועה ברוקנ'רול עם גישה של עשה זאת בעצמך", אומר צוק מן, "בPאנק רוק, אמנים לא יוצרים דרך תאגידים או מוסדות מוכרים, אלא פשוט עושים את האמנות שלהם בחצר האחורית, בגראז', בבתים שלהם. הרעיון של היהודים בסרט דומה ומתמקד בתחושת המרד וברוחניות עצמאית".

האנשים האלה מגיעים מכל רחבי ניו יורק או משכונות ספציפיות שורצות היפסטרים?
צוק-מן: "זה קורה בכל העיר ולא ממש מבוסס בשכונה אחת. חוץ מזה, אנשים פה גם כל הזמן עוברים דירות כך שזה מאוד דינאמי". קליינמן מוסיף ש"צריך לציין שיהודים באמריקה ממש מרגישים שהם צריכים למצוא את הזהות שלהם. אולי לך זה לא נראה מובן מאליו, כי יהדות היא חלק מהזהות הלאומית שלך בתור ישראלי, אבל כאן, כשאתה חשוף לכל כך הרבה תרבויות וסגנונות חיים שונים, זה מרגיש שאתה כל הזמן חייב ליצור משמעות מהזהות שלך".

מה החשיבות של הפקת סרט כזה?
צוק-מן: "זה מרגיש שאצלנו יש פחות דרכים לבטא יהדות. למוסד יש תפקיד גדול באופן שבו אנשים כאן מגדירים את עצמם ואנחנו מרוצים לראות יהודים שעושים את זה לפי היצירתיות שלהם. אלה אנשים שכדי למצוא את עצמם, לא צריכים ללכת לבית כנסת שהם לא מתחברים אליו. הם לא צריכים ארגון כלשהו שיגיד להם מי הם. אנשים כאן מרגישים מאוד לבד מחוץ למסגרת של הקהילה היהודית הממוסדת. חשוב לי להראות דרך הסרט ליהודים בכל העולם, שאפשר להיות יהודי גם מחוץ למסגרות המוכרות. אסור שאנשים יעצרו את עצמם מלשמוח, מלבטא את עצמם ומליצור דברים מדהימים".

קליינמן: "זה סרט שלוכד בתוכו תנועה חברתית".

היפסטרים וחסידים

"Pאנק ג'וז עצמם הם תופעה הרבה יותר רחבה ונפוצה מאשר מסיבות הצ'ולנט. פשוט הרבה אנשים שהם Pאנק ג'וז גם הולכים לצ'ולנט, אבל הם לא בהכרח מתאימים לסטריאוטיפ של אותם אנשים שהחלו את המסיבות האלה", אומרת אלקי ריבה סודין, מעצבת גראפית, בוגרת בית הספר "Pratt" לאמנויות. סודין מציגה בסרט סדרת עבודות שציירה, שמותחת קווי דמיון בין אוכלוסיות ההיפסטרים של צפון וויליאמסבורג לחסידים שמאכלסים את חלקה הדרומי של השכונה.

את היפסטרית חסידית?
סודין: "לא, אני לא חלק מאיזשהו מוסד דתי. רוב החברים שלי היפסטרים והם אלה שאני באופן טבעי מתחברת אליהם, לעומת החסידים שהם בעצם השכנים שלי, שעליהם אני כמעט ולא יודעת דבר. נכון שאני אשה דתייה, אבל זה משהו שהתפתח עם היצירה האמנותית ולא הגיע מבית".

איך מצאת את עצמך במסיבת הצ'ולנט הראשונה שלך?
סודין: "חברה, שלמדה איתי ב-'Pratt', היתה חלק מהסצנה והביאה אותי למסיבות שלהם פה ושם. האמת היא שהייתי מאוד מתוסכלת ממה שראיתי; אנשים שמתנהגים בניגוד גמור לאיך שהם לבושים. עד לפני כמה שנים הייתי הולכת לשם רק לעיתים רחוקות. זו היתה עבורי סביבה מושכת וביזארית, בלשון המעטה. התחלתי לפגוש הרבה אנשים שמשתייכים לסצינה הזאת רק אחרי שסיימתי קולג' וגיליתי שזו קהילה ענקית של יהודים לא שגרתיים. ממש כמוני אבל לגמרי אחרת".

מה כל כך דומה בין היפסטרים לחסידים, שעל פניו נראות כמו שתי קבוצות מנוגדות אחת לשניה?
סודין: "זה בדיוק העניין, שכולם מתמקדים בשוני שבין שתי הקבוצות, בגלל שהן לא מתערבבות, אבל בעצם חיות בוויליאמסבורג בשכנות. אך כשאתה לומד להכיר אותן, אתה מבין עד כמה הן דומות. ראשית כל, שתיהן מאוד סגורות בתוך עצמן ולשתיהן יש מדים כמעט זהים שבעזרתם קל לזהותם. אל שתיהן, אם אתה לא בקיא בז'רגון הפנימי שלהן, לא תוכל להתקבל. זה המכנה העיקרי שמשותף לשתי הקבוצות. וזה די מצחיק, כי שתיהן כל כך מתעניינות זו בזו".

נשמע לי לא סביר.
"החסידים אולי לא מראים את זה, אבל הם כל כך נמשכים לעולם שמחוץ לקהילה שלהם", אומרת סודין, ומסביר: "זה לא אומר שהם רוצים להפוך להיפסטרים, אבל כן ממש רוצים להבין מה הקטע שלהם. ולעומתם, ההיפסטרים מעוניינים בייחוד שיש ללוק הקפדני של החסידים. אולי זה יישמע מוזר, אבל בקטלוג של רשת האפנה 'Urban Outfitters', שמזוהה בעיקר עם היפסטרים, מוצגות מטפחות ראש בדיוק באותו הסטייל של כיסויי הראש של הנשים החרדיות. אפשר לראות מהיכן מגיעה ההשראה למעצבי הבגדים".

את חושבת שהסצנה של Pאנק ג'וז חזקה מספיק כדי להיקרא תנועה חברתית?
סודין: "כן, אני חושבת שזו תנועה. לאנשים מסויימים זאת סצינה בלתי מחייבת וזה מגניב להם עד שהם מתחתנים, מביאים שני ילדים ומשיגים עבודה באיזה תאגיד. אבל לעומתם, יש כאלה שלוקחים את העניין יותר ברצינות, כאלה שבאמצעות הסצינה הזאת מעצימים את מה שהם עושים בתור אינדיבידואלים, מחכימים ומתמקצעים יותר. מסיבות הצ'ולנט מעניקות לנו סוג של כושר מנהיגות וזה גודל כל הזמן. יש תחלופה של אנשים במהלך השנים, אבל כל מי שהיה חלק מזה בשלב כזה או אחר תמיד יישאר חבר ויהיה שייך".

שוננפלד מסייג ואומר באותו עניין ש"עדיין לא הייתי קורא לזה תנועה. בטח שלא אלקטוראלית. זה יותר תהליך של שינוי מאשר תנועה. מה שכן קרוב בינינו לבין תנועה הוא שאנחנו מספקים אלטרנטיבה. פעם מי שעזב את הדת לא הסתכל אחורה, אבל עכשיו יש אפשרות אחרת. כלומר, אתה יכול להאמין ויכול שלא, אבל בכל מקרה תהיה לך קהילה עם חברים ותרבות משותפת. אתה לא חייב להישאר לבד עם השוני שלך".

את מרגישה בנוח עם הכינוי "יהודיית Pאנק"?

סודין: "האמת היא שהייתי פעם פאנקיסטית בצעירותי, האזנתי ל-Pאנק והיו לי צבעים בשיער וכל זה. אני מניחה שזה הגיע מתוך הצורך להיות יצירתית בסביבה אורבנית-פרברית-יהודית. אבל, הPאנק שאנחנו מדברים עליו הוא די שונה ממה שחושבים עליו למשמע המילה. מדובר בלהיות הבעלים של הזהות שלך ולהיות גאה בה".

האלוהים שלי Pאנקיסט

ה-"Pאנק ג'ו" היחידי בדוקומנטרי Punk Jews, אשר באמת עונה על ההגדרה המקורית של המילה פאנקיסט, הוא ישי רומנוף – סולן להקת ה-Pאנק "Moshiach Oi". דמיינו טריו גיטרה-בס-תופים סטנדרטי, רק במקום מוהיקן – פאות צד, במקום ניהיליזם – "מוכרחים להיות שמח".

אתה האמן היחיד מכלל האמנים שמצולמים לסרט Punk Jews, שעושה Pאנק בצורתו הטהורה. השאר מתעסקים בכל מיני דברים שונים ומשונים שלאו דווקא קשורים במוסיקה הזאת.
רומנוף: "המונח Punk Jews הגיע רק כשג'סי ואבן התחילו עם העבודה על הדוקומנטרי שלהם. הם משתמשים במילה Pאנק באופן די משוחרר, שמדבר על כל יהודי שעושה משהו שיוצא מגדר הרגיל".

על אילו נושאים אתה שר, כלומר האם יש איזושהי מחאה בPאנק שאתה והלהקה שלך יוצרים, או שהכל סובב סביב אהבת האל?
רומנוף: "אהבת האל היא בעצמה מחאה עבור יהודי. הקדשת חייך לאמות מידה ומוסר, ולסגנון חיים יהודי היא כבר בגדר מחאה בעולם שסוגד לכסף וחומרנות. התורה, לדעתי, היא לא ממש מיינסטרים".

כן, אבל להבדיל מכל מיני חבר'ה אחרים שמגיעים לצ'ולנט פארטיז בשנים האחרונות, אתה ללא ספק אדם דתי. ולא רק זה, אלא שבחרת לעצמך זרם מאוד מוגדר בתוך היהדות. האם הרצון לשמור באדיקות על סגנון החיים הברסלבי לא מתנגש עם היותך Pאנק רוקר?
"אני יוצר Pאנק רוק פשוט כי זה מה שנוגע לי מבפנים", אומר רומנוף. "הרבה לפני שהפכתי לברסלב כבר הייתי עמוק בתוך הPאנק. אני מתחבר לאינטנסיביות, להתרסה ולעמידה בעקרונות שלך כנגד מה שאחרים אומרים. לערבב את היהדות בתוך המוזיקה שלי זה בעצם אותו הרעיון. אני לא עושה את זה כדי להרגיז אף אחד".

רומנוף אומר שגם אם הקהל בהופעה לא ממש בקטע של Pאנק, אולי הוא יצליח להתחבר דרך האנרגיות שבחדר או לרוחניות שבמילים. "אנשים שמעולם לא היו הולכים לקרוא ספר בנושא, אמרו לי שהמוזיקה גורמת להם להעריך את היהדות. אני מדבר איתך על אנשים שבחיים לא נכנסו לבית כנסת או למדו משהו על הדת, אפילו לא דרך שיחה עם מישהו אחר. אבל כשהם קולטים יהדות בפורמט של Pאנק, פתאום יש להם איזשהו צוהר להתחבר דרכו ולהזדהות".

גם יהדות בסגנון 'עשה זאת בעצמך' היא דבר שמצריך מעט תמיכה, וכל Pאנקיסט, חתרן וקשוח ככל שיהיה, יודע טוב מאוד שגם הוא בעצמו חלק מקהילה. הצ'ולנט פארטיז אמנם נשמעות קיצוניות, אך כשהשאלה היא של שחור ולבן – האם להיות או לא להיות חלק מהקהילה הדתית, דווקא הן מצטיירות כסוג של פשרה נאורה.

גם בישראל יהודים אקסצנטריים מתחילים להרים את הראש. בחמישי תתקיים מסיבה של "שונים – יהודים בקטע אחר".