צביה מרגליות לקחה את פרס "מיקרופון הזהב" בערב ה"פואטרי סלאם" שנערך בשבוע שעבר בתל אביב. לקחה אותו כמו כלום, קרעה את הקהל מצחוק ועוד גרמה לו לחשוב תוך כדי. אחרי הקטע הראשון שביצעה, "צדקה תציל ממוות", ניגשתי והבעתי בפניה את הערכתי. אחרי הקטע השני, "שד שלישי", כבר עף לי הראש ממנה. הצעתי לה להתראיין ל"הארץ". גמרתי בדעתי לעשות כן עוד לפני שהקהל החליט נחרצות שהיא הייתה שם הכי שווה מכולם. כשדיברנו, איזכרתי בפניה את אהבתי הגדולה לסול וויליאמס (בעיקר לחומר המוקדם, אבל בזה לא הלאתי אותה), אבל לא היה לה מושג מי הוא. למען האמת, היא לא מכירה אמני ספוקן וורד או את ההיסטוריה של הז'אנר. היא פשוט באה לתת בראש. קנתה אותי. אתמול בבוקר, עם פרסום הכתבה בעיתון, העיר אותי צלצול הטלפון: "הי, אני מפיקה בלונדון וקירשנבאום, יש לך אולי את הטלפון של צביה מרגליות?".
