בחדר החזרות של שלמה בר, בפאתי הרצליה, נדמה שחברי להקת “נקודת מפגש” מכירים כבר שנים אף שהחלו לנגן יחד רק לפני חצי שנה. “אתה יודע שהמיתרים האלה עשויים ממעיים של חתול?”, אומר מיקי שביב כשהוא פורט על כלי מיתר אקזוטי, אחד מיני רבים שנמצאים במקדש המוסיקלי של בר. המתופף מאיר ישראל לא מתרגש. ערק מיוחד ובתוכו ענף של שושנה עובר בין חברי הלהקה. שביב אומר לבר “וואלה, הכנתי מקטרת מענף כזה”, ובר מצדו משבח את הערק ואומר עליו שהוא נותן “מכה מתחת לחגורה”.
“נקודת מפגש” מפגישה בין שתי קבוצות מוסיקאים ותיקים. האחת היא שלישיית חברי “הברירה הטבעית”; הסולן שלמה בר, הגיטריסט אילן בן עמי והמשוררת ואמנית כלי ההקשה יעל אופנבך. השנייה מורכבת מהמתופף מאיר ישראל, הקלידן עדי רנרט והבסיסט מיקי שביב. הפרויקט, שהופעת הבכורה שלו תתקיים ב–9 בינואר בזאפה הרצליה, הוא הגשמת חלום של בר; שירי משוררים בסגנונות המשלבים את האתניות של להקתו עם סגנונות מערביים. “יואב קוטנר אמר לי לא פעם ולא פעמיים ‘שלמה אתה רוקיסט אתה’, אז לקחתי את זה לתשומת לבי”, הוא מסביר.
“אנחנו מכירים ומעריכים זה את זה המון שנים, אבל לא ממש היה בינינו שיתוף פעולה”, מסביר בר. “כל אחד בא מעולם אחר וכאן אנחנו מאחים קצוות מוסיקליים. במפגש נולדים הדברים הכי מעניינים כשהשפה העברית היא במרכז”. הקונצפט של השמת השפה במרכז וביצוע טקסטים לא פזמוניים של משוררים נכון גם ל”ברירה הטבעית”, אבל “כאן, הקצנו את זה”, אומר בר וישראל מסכים; “כן, כי פה יש מפגש של יותר דברים, לכל אחד מאתנו יש הסגנון שלו”. אף שהסגנונות זולגים זה לזה, אפשר לומר כי ישראל הוא הרוקיסט, שביב הבלוזיסט ורנרט מוסיף את הג’ז.
ישראל, שהיה חבר בלהקת “תמוז” ומאז שנות ה–80 מתופף לצד שלמה ארצי ואחרים, מספר על הופעה מכוננת ומרגשת שבה ניגנו יחד מוסיקאים רבים ובהם הוא ובר בזריחה במצדה לפני כ–30 שנה, הופעה שהיוותה את זרע שיתוף הפעולה שנובט כעת. “לפני כמה שנים סמסון נפטר”, אומר ישראל על הכנר ההודי של “הברירה הטבעית” שאליו היה לו קשר רגשי עמוק. “בהלוויה שלו נפגשתי שוב עם שלמה, מה שאולי גרם לו לחשוב על לנגן אתי עוד פעם”. לקראת הערב לזכרו של סמסון בא ישראל אל בר ואמר לו “כל שתבקש, אני לרשותך”.
“את מיקי, שמאיר הביא לנגן אתנו, הכרתי כבר, בדיעבד, דרך אשתו, מיקה קרני”, אומר בר. “האמת היא שמאיר הוא זה שאחראי לשובי ארצה”, אומר שביב בנימה של הכרת תודה. “אחרי הגלות הגדולה שלי באמריקה, מאיר היה זה שווידא שאני אנגן עם אריק ושלום במופע המשותף ב–1979”.
שביב מביט אל שלמה בר ואומר, “אותו אני זוכר מ’זהו זה’, כשהוא בא להתארח ואני הייתי מנגן בה. הוא היה אז צעיר, נסער וחד לשון. היו אז שני מוסיקאים קשוחים על אמת בארץ, הוא ושמוליק קראוס”. תוך כדי שהוא מדבר, בר מחייך ומסנן “הא, תקופת הזעם”, וכולם צוחקים. “שמוליק קראוס היה התשובה הישראלית לפופ המערבי ומנגד היה את שלמה בר שנופף בדגל האתניות והאותנטיות. אני זוכר שהוא ניגש אלי אז בתוכנית ואני הייתי בטוח שהוא הולך לצעוק עלי ‘מה זה, מה זה החרא הזה שאתם מנגנים! אבל הוא בא ואמר לי ‘אני אוהב אותך’. בשבילי ‘נקודת מפגש’ זאת הזדמנות. אני איש צד כאן, בפרויקט של שלמה”.
חברי “נקודת מפגש” עדיין לא החליטו אם להקליט אלבום משותף. את רוב השירים שהיא מבצעת כתבו משוררים ובהם ח”נ ביאליק ואסתר ראב. בנוסף, הולחן טקסט מהשירה הערבית הקלאסית מתוך “אלף לילה ולילה” שכתב מורסי ג’מיל ותירגם לעברית צבי גבאי (שביצעה במקור אום כולתום). שניים מהשירים הם של חברת הלהקה יעל אופנבך (“עננים נמוכים”, “אל הגאות נשטפת”) ואחרים מתוך קריירות הסולו של חברי הלהקה ובהם “אניות” של בן עמי, “שפוי מלחמה” של שביב ו”מול עיניה” של ישראל. “במופע”, אומרת אופנבך, “לא נכללים פיוטים ואין טקסטים יהודיים מובהקים. לדוגמה הטקסט ‘נטוף הלילה פז’ של יוסף צבי רימון, שהיה רב גדול שהיה אהוד על דתיים וחילונים כאחד, הוא טקסט לירי ולא דתי: ‘נטוף הלילה פז/ ארדם תחת עץ התפוח/ אחלום אהבה’”.
המלה היא המובילה
אי־סימטריה מאפיינת את השירה והנגינה של שלמה בר. הוא בלתי צפוי וזה מה שמרתק ומאתגר את שלישיית הצד המערבי של “נקודת מפגש”. אופנבך ובן עמי, שמנגנים אתו כבר יותר מ–20 שנה, עזרו לשלושת האחרים ללמוד כיצד לעבוד עמו. “שלמה כל כך נשען על הברות והן שנותנות את התנועה ההרמונית”, מסביר שביב, ש”זה משהו מאוד זר ולא שגור בעולם המוסיקה המערבית, אלה דברים שאנשים יגידו עליהם שהם מדהימים, אם כי אין להם מושג כיצד להאזין להם, איך להבין אותם ובטח שאיך לנגן אותם. לפעמים זה מייצר גם אי נוחות, כי זה תופס אותך לא מוכן, אבל זה מה שיוצר את הריגוש”.
“קסם היה כבר מההתחלה”, מוסיף ישראל. “באנו לכאן בלי שום מטרה, פשוט כדי לג’מג’ם. אני הבנתי כבר מהחזרה הראשונה שאני חייב את הטקסט מולי, הוא זה שמוביל את מהלך העניינים”, הוא אומר. ואילו שביב, שניגן עם מוסיקאים רבים והיה חבר הלהקות “טנגו” ו”קריזמא” (עם מאיר אריאל), אומר ש”בחזרה הראשונה שלי אתם הסתכלתי על מאיר ועל אילן עם סימן שאלה בעיניים ושניהם הצביעו לי על שלמה – אמרו לי תסתכל לשם”. רנרט, שהיה קלידן ומעבד בלהקת גייסות השיריון ומאז ניגן, בין השאר בלהקת “ששת” ועם אריק איינשטיין, שלמה יידוב וגידי גוב, מסכים עם הגישה של יתר חברי הלהקה. “אתה צריך להידבק לשלמה, להכיר את השירים, את המלים, כי באופן שבו הוא שר יש משהו קבוע שמשתנה כל הזמן”. כך שלמה בר פועל מאז ומתמיד. הוא אף פעם לא יודע לאן הוא הולך עם המוסיקה. “כשאתה יודע לאן אתה הולך”, הוא אומר, “אתה פקיד, לא מוסיקאי”.
ישראל, שרוב הקריירה שלו התבססה על נגינה של חומרים ידועים מראש, אומר שתמיד השתתף בג’ם סשנים שבהם “אתה מתחיל לנגן, אבל לא יודע מה. פה אנחנו עושים את אותו עניין דרך שלמה. הוא לוקח אותנו לכל מיני מקומות”. פרט להיותו מנהיג הלהקה, בר משמש מעין תחנת ממסר. “ההבעות שלו מדריכות אותנו”, מוסיף שביב. “אתה חייב להסתכל עליו. אתו אי אפשר להיות שאנן, אדיש או ישנוני. אנחנו חלליות והוא ספינת האם”.
שביב וישראל מציינים כי חצוצרן הג’ז מיילס דייוויס פעל באופן דומה עם להקתו. הדרך הזאת גם העלתה קשיים בתחילת התקשורת המוסיקלית בין חברי “נקודת מפגש”. “מיקי אמר ‘אני אנגן מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וזה ייצא נכון”, אומר בר, “אבל אני התנגדתי. ביקשתי עזרה מאילן, שיתרגם אותי”. “הם אורחים בעולם שלנו”, אומר בן עמי על שביב, ישראל ורנרט, “ואני ויעל הלולאה בשרשרת הזאת.
“בהתחלה זרקנו רעיונות, התחרענו. אחר כך התחלנו לשייף את זה בנייר פחות ופחות גס. היום אנחנו בערך ב–280 ברמות של נייר שיוף. אנשים אומרים על סגנון מסוים של ג’ז שהוא חופשי, אבל חופשי ממה? אתה צריך לדעת את הבפנים כדי לדעת לצאת ממנו החוצה. כאן אנחנו לא מנגנים ג’ז ומלווים מוסיקה שהיא מאוד מובהקת, הסגנון של שלמה מאוד מובחן והרצון שלנו הוא להביא את עצמנו לתוכו”.
אל האהבה
בן עמי מציין שכל הטקסטים שהם מבצעים הולחנו לפני כן (את רובם הלחין בר) והם, כלהקה חדשה, מספקים עיבודים וביצועים מחודשים. עד כה הדיון הער שנוצר בין חברי הלהקה סבב את המוסיקה שמשרתת את המלה, אבל לא במשמעות של השירים. “תשמע, אלו חתיכת טקסטים”, אומר ישראל, “אתה לא יכול להתכחש לכאלה שירים”. חברי הלהקה לא הכירו את רוב שירי המשוררים שבחר בר לביצוע. “אני הכרתי את ‘עננים נמוכים’ שיעל כתבה ומאוד אהבתי. הוא קטן יותר מהיתר ואינטימי”, אומר רנרט, “את האחרים לא הכרתי”.
“שלמה אומר לנו בנקודות מסוימות בטקסט שיש להאניש אותן בנגינה”, אומר שביב, “כלומר לעשות למלים פרסוניפיקציה” וישראל מרחיב ומסביר ש“יש מקומות שאנחנו מנגנים באופן שאינו מפרגן מספיק לטקסט לדעתו של שלמה”, ואילו בר צוחק ואומר “בחיים לא אמרתי פרסוניפיקציה”.
“שאלה ותשובה” מאת אביגדור המאירי שהם מבצעים הוא מחאה מוסיקלית בפני עצמה ואפשר לשמוע בו גם התייחסות להפגנות החברתיות שהיו בקיץ 2011. “המטרה של שירה היא לא רק להסב הנאה פרוזאית, אלא גם לשאילת שאלות”, אומר בתגובה בר. “עד ההפגנות של המחאה החברתית חשבתי שאנחנו עם עקר”.
כמה מהטקסטים רוחניים מאוד. “זה הבן אדם”, אומר שביב על בר ומוסיף שבתחילה היה לו מאוד קשה אתם, משום שיש בו רתיעה מסוימת מדת (על אף ששוב, השירים אינם בהכרח דתיים). “הבית שלי מתפרק בעקבות אמונת פתאום, שאותה אני לא יכול להסביר. וסלח לי, שלמה, על גילוי הכפירה הזה, אבל אני עצמי, בגיל 60, כבר שבוי באמונותי”. עם זאת שביב מוסיף שבניגוד למה שקורה בחייו הפרטיים, עם בר הוא מסוגל לדבר גם על אלוהים.
רנרט אומר שהוא חווה מבר רוחניות. “מעולם לא שמעתי אותו אומר דבר שהוא כופה או מצר ואני בקלות יכול לדמיין אותו מקים להקה עם כומר ולמה בודהיסטי. הדחף הראשון של מוסיקאים הוא להיפתח רוחנית. ישנה זילות מאוד גדולה שממנה סובלת בשנים האחרונות המלה רוחניות”. אופנבך מוסיפה שאחד הטקסטים הוא בכלל שיר אהבה מצרי (“אלף לילה ולילה”) ואינו רוחני יותר או פחות מהטקסטים היהודיים שנבחרו. “מה זה משנה”, אומר בר, “קרא לו אל האהבה”.
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
