את סתם פנטזיה. מה חשבתי, אילו הבטחות מטופשות כבר הבטחתי לעצמי מבלי לקחת אותך בחשבון? טיפש. תהני לך. וכשתבואי לארץ את רוצה לקחת אותי לים. אם בים יש טיפה של צדק הוא יפלוט אותנו בחזרה. לא מאמין שכתבתי לך פעם שהצלת אותי. מה בכלל ידעתי? 13 שנים מאוחר יותר ואני עדיין צריך הצלה. שנים של הצללה וכמה טעיתי. בעצם, את מי אני מבלף? אני אתן לעצמי ליפול כשאת תבואי לבקר. אנסה שלא. ואשבר. ילד-שלד-עם זיפים חוזר אחורה. בא בימים.
פעם כבר עשיתי את תרגיל הכתיבה הזה. אהבתי בו משפט אחד, והוא לא היה עלייך. כתבתי אז שפעם האמנתי ששווה לחיות בשביל המוזיקה. אחר כך הטלתי בכך ספק. מוזיקה נשמעה לי אז דלוחה. אז תיקנתי וכתבתי שאולי שווה לחיות בשביל לחלוק אהבה משותפת למוסיקה עם אהבה אחרת. לא, בעצם זה לא היה בדיוק כך. אבל נדמה לי שהאכזבה שנחלתי הרגע, בשיחה הטראנס-אטלנטית הזאת איתך, חידדה אצלי את אותה תובנה.
כמה יהיר אני. למה לא ספרתי עד עשר. בשביל מה קיצרתי את הזקן? אז את רוצה לנחות כאן ולקחת אותי לים, הא?
