בשנות ה־70 כבר נחשבה סלדה בהג'ן לגיבורת מעמד הפועלים, קול נשי ענק של מחאה והזמרת הראשונה שהעזה להתגרות בשלטון התורכי. ועוד יותר מזה – היא עשתה את זה בסטייל. עם גיטרות חשמליות מתודלקות בפאז ובדיסטורשן, ובלי לזנוח את העוּד ואת הבגלמה המסורתיים, הטמיעה בהג'ן את רוחות השינוי שנשבו מהעולם המערבי של שנות ה־60 אל תוך התרבות התורכית.
שנות ה־70 בתורכיה היו שנים של חוסר יציבות פוליטית. מאבקי כוחות בין פשיסטים ימנים למהפכנים שמאלנים הסתיימו לעתים קרובות בשפיכות דמים, עד שב־1980 שם הצבא סוף לחוסר היציבות ובהפיכה אלימה השתלט על המדינה. בהג'ן, שזוהתה עם הצד המהפכני־שמאלני של המאבק, מצאה את עצמה בכלא בעוון כתיבת שירים פוליטיים וחיזוק רוח המהפכה השמאלנית הצעירה. היא אמנם לא הייתה היחידה, שכן כחצי מיליון תורכים נכלאו ומאות מהם אף מתו מאחורי סורג ובריח, אך כליאתה של סלדה, שכבר הייתה מפורסמת מאוד באירופה, יצרה הדים והפכה אותה לסמל של מאבק תרבותי. אחרי שלוש שנות מאסר היא השתחררה, אך הרשויות המשיכו להקשות ואסרו עליה להופיע בתוך מדינתה או לצאת מגבולותיה עד 1987. כשחזרה להופיע ברחבי אירופה ומחוצה לה, כבר הייתה סלדה לאגדה בחייה. היא זכתה להשוואות לאדית פיאף, לג'ואן באאז ולמרסדס סוסה, וזכתה למקום ברשימות מחמיאות ובהן רשימת המוזיקאיות המשפיעות ביותר במאה ה־20 של המגזין "טיים".
ב־2006 בחרה חברת התקליטים הבריטית Finders Keepers להוציא מחדש ולהפיץ את אלבום הבכורה המהפכני שלה, וכתוצאה מכך בהג'ן חווה בשנים האחרונות מעין עדנה מחודשת, בעיקר בקרב צעירים. חובבי מוזיקה פסיכדלית, רוק, מוזיקת נשמה וקולות נשיים יוצאי דופן מוצאים היום בסלדה את הרטרו האוריינטלי המושלם. כעת, לקראת הגעתה להופעה במסגרת פסטיבל הקצב שיתקיים ביום חמישי בגני התערוכה, ובו היא תשתף פעולה על הבמה עם בום פם, קיימנו ראיון מיוחד עם הגברת הראשונה של המחאה המוזיקלית התורכית.
נדמה כי אחרי הפריחה של מוזיקת המחאה התורכית בשנות ה־70, ההפיכה הצבאית די הצליחה במשימתה לשים סוף לכל ההיפים האלה שחושבים שהם יכולים לשיר על כל מה שעולה על רוחם. את מסכימה?
"ההפיכה אכן הנחיתה מכה קשה על מוזיקת המחאה כמו על כל חיי החברה. העובדה שכלאו אותי רק בגלל המילים של השירים שלי הפחידה את מי שאהב להאזין לי ובטח את מי שרצה ליצור בעצמו מוזיקה בעלת אופי מחתרתי. צעירים ויתרו על הרעיון של מוזיקת מחאה מתוך פחד להיכלא. אני הייתי הדוגמה האחרונה למוזיקאית מחאה, כמו אחרונת המוהיקנים. זו בהחלט הייתה תבוסה בשם המוזיקה".
עם זאת חשוב לציין שבהג'ן לא ויתרה ובמשך 25 שנים עמדה בראש חברת התקליטים שהקימה Majör Müzik Yapım, שחרטה על דגלה "לעשות כמיטב יכולתנו להתעמת עם שחיתות באמצעות המוזיקה והתרבות התורכית". כששאלתי אותה איך זה מרגיש להיות הילדה שהיא הייתה בחברה התורכית – שבגיל 10 כבר ניגנה בגיטרה, ועוד בעידוד אביה – העמידה אותי סלדה במקום על תפיסותיי שחוטאות באוריינטליזם. "עצם העובדה שאבי דחף אותי לכיוון מוזיקלי לא הייתה מעשה רדיקלי, אלא החלטה אינטלקטואלית", היא קובעת ומוסיפה עקיצה: "לא כולם פה בתורכיה מסתובבים עם תרבושים על הראש, יש המון מוחות אינטלקטואליים, והרבה הורים מעודדים את ילדיהם ללמוד לנגן". כאזרח במדינה מזרח תיכונית, הרגיש לי החטא חמור עוד יותר. "לי הייתה את הפריווילגיה להיות בתו של אבא מיוחד שהיה גם מוזיקאי וגם וטרינר", היא מוסיפה. "הוא נתן לי מנדולינה כשהייתי בת חמש, ידעתי לקרוא תווים עוד לפני שידעתי קרוא וכתוב. התחלתי לנגן בגיטרה בגיל 10, רק אחרי שהוא נפטר".
זו לא תהיה הפעם הראשונה שבהג'ן מופיעה בישראל, ואף יותר מכך, היא שיתפה בעבר פעולה עם מיקי גבריאלוב ועם יהודה פוליקר. "הייתי אורחת בתוכנית הטלוויזיה של גבריאלוב ('שירה בשידור' בערוץ הראשון, שאותה גבריאלוב ניהל מוזיקלית. אז"א). וב־2002 התארחתי בהופעה שלו בירושלים". גבריאלוב אף נסע לתורכיה בשנת 1991 ושיתף עמה פעולה בהקלטות אלבומו "כשחלמתי על הבית". עוד היא מספרת ש"אבותיו של יהודה פוליקר הביאו עמם מיוון מילות שיר רמבטיקו שאני ביצעתי ב־1992 והפך ללהיט בתורכיה".
יש לציין כי למרות שבהג'ן הקליטה עד כה מעל 400 שירים, רק עשירית מתוכם היא כתבה ואת היתר בחרה מתוך התרבות התורכית העשירה. היא רואה בעצמה קודם כל מלחינה ומעבירת מסרים, ואינה מתהדרת בתואר משוררת. אחד מהמסרים שהיא רוצה להעביר לעולם הוא של יופי השפה התורכית, ולכן היא בוחרת שלא לשיר באנגלית. "לפעמים אני שרה באנגלית, אבל אף פעם לא חשבתי לפרסם את השירים האלה. בשבילי לשיר באנגלית יהיה מעין כניעה לדומיננטיות של התרבות האנגלוסקסית. המשימה שלי היא להשמיע את שפת האם היפהפייה שלי בכל העולם".
כשהיא נשאלת על הקשר בינה ובין הז'אנר שהתפתח בשנות ה־60, בהג'ן אומרת כי "רוק פסיכדלי הוא מונח חדש יחסית". למרות שהיא מתייחסת לשנים רבות של תרבות עותמנית שקדמה לה, המקורות המודרניים הראשונים שלה היו אגדות פולק ורוק מקומיים ובהם באריס מאנצ'ו וסם באבא, שהחל את תנועת הרוק האנטולי בסוף שנות ה־60. אמנים אלו היו מהראשונים לשלב השפעות מערביות במוזיקה שמוזיקולוגים נוטים לכנות ערבסק, כלומר מוזיקה תורכית־ערבית עם השפעות בלקניות ומזרח תיכוניות נוספות. "בשנות ה־70 היינו צעירים ושאפתנים ורצינו להציג לעולם את מוזיקת הפולק שלנו", בהג'ן אומרת. "במובנים מסוימים, לא הצליח לנו. בימים אלה מוזיקת פופ שולטת בענף והרוק מנסה למצוא דרכים חדשות החוצה".
התאהבות במוזיקה של סלדה כלל לא מחייבת הבנה של השפה התורכית. קולה הייחודי מעביר כל כך הרבה כוח, רגש ולעתים קרובות גם כאב, שהוא פשוט מצליח לגשר על הפער. מה גם שהמוזיקה מאוד קצבית כך שלפעמים המילים לא מחייבות דבר. "בתורכיה אנחנו צועקים Yuh כדי למחות על משהו. בכל שפה יש ביטוי כזה, באנגלית זה 'בו', ובעברית יש לכם בטח גם קול דומה. אז את השיר 'Yuh Yuh' אנחנו הולכים לבצע בהופעה בישראל ואתה מוזמן להצטרף ולצעוק את ה־Yuh Yuh שלך בעברית".
