תחושה של סכנה היא אחת הסיבות שגרמו לי לחזור שוב ושוב להופעותיה הפרועות של קרוסלה, להקתה לשעבר של תמר אפק. לצד המתופף גיא שכטר, אפק הפליאה בנגינה רצחנית על גיטרה חשמלית מופצצת דיסטורשן, והיא עשתה את זה עם סטייל, כריזמה וזיעה. וממרחק כל כך קרוב אליה, שכן הדואו נהג להופיע בתוך הקהל ולא על הבמה, קשה היה שלא להבחין בשבריריותה גם כשהיא צרחה את נשמתה החוצה.
זה כמעט עשור שאפק נחשבת לדמות מוכרת ופעילה בסצנת הרוק המקומית; היא הייתה חברה בלהקת Ed, ב־2007 הייתה מיוזמי פסטיבל האינדי חוצמזה שהתקיים בצפון הארץ, ולאחר שקרוסלה התפרקה אחרי ארבע שנות פעילות ואלבום אחד, הקימה את שושנה – הרכב נוסף שכלל רק אותה ומתופף, יונתן חרפק מלהקת יוסלס איי.די. סכנה, עושה רושם, היא יותר מרק תחושה שאפפה אותה בהופעות חיות, שכן גם קרוסלה וגם שושנה התפרקו בעקבות תאונות; הראשונה בתאונת דרכים שאליה נקלע הוואן שבו נסעו היא ושכטר שנפצע, והשנייה כתוצאה מנפילה של חרפק מסוס באזור כפרי בצרפת. "אולי אני מסוכנת למתופפים", מתלוצצת אפק בראיון עמה לרגל הוצאת "Collisions", אי.פי הסולו הראשון שרואה אור תחת שמה.
כשהיא נשאלת האם באמת התאונות הן שגרמו לפירוקן של קרוסלה ושושנה היא מצטטת מתוך הסנדק: "תאונות לא קורות למי שלוקח תאונות כהעלבה אישית", ומסבירה שהיא לקחה את התאונות כסימנים ליציאה לדרך חדשה. "קצת לפני התאונה כבר הרגשתי שאני מחפשת שינוי מהקו המוזיקלי של קרוסלה. רציתי לעשות מוזיקה שכוללת יותר מרק גיטרה־תופים", היא אומרת, "והייתה תחושה שהתאונה רק אוששה את התחושה שהגיע הזמן להפסקה או לפירוק".
כעת, מי שנדמה כאילו נולדה בין שלושה מגברי מרשל ענקיים משנה כיוון, מנמיכה ווליום ומתיישבת אל הפסנתר, כלי שעליו התמקצעה במשך שנים בנגינה קלאסית. אך את תחושת הסכנה היא לא זנחה ומכל המקומות האפשריים לכתוב שירים, היא בחרה לספוג השראה דווקא בשכונת פשע פריזאית. את השיר "No Time For Love", לדוגמה, כתבה בהשראת כמה דמויות שפגשה בשכונה המפוקפקת, כלשונה, שבה שהתה. "פריז היא כביכול העיר הרומנטית ביותר", היא אומרת, "היה משהו קשה בכתיבת השיר הזה דווקא שם, קצת כמו לכתוב בשווייץ שיר על חוסר ניטרליות".
לשכונה הרעה בעיר הרומנטית הגיעה אפק זמן קצר לאחר שנגמרה מערכת היחסים ארוכת השנים בינה ובין הסופר והמוזיקאי גון בן ארי, שלו הייתה מאורסת. עם זאת, היא מסרבת לייחס את השירים החדשים באופן ספציפי לזוגיות שהתפרקה. "אני חושבת שאנחנו כל הזמן נמצאים במערכות יחסים זוגיות עם העולם", היא מסבירה תוך שהיא עוצרת וחושבת ארוכות על כל מילה, "גם מערכת היחסים ביני לבינך כרגע בתור מראיין ומרואיינת היא מערכת יחסים זוגית, שאמנם נמשכת רק שעה או שעתיים אבל היא מערכת יחסים, עם היגיון משל עצמה. כשמערכת יחסים זוגית רומנטית מתפרקת, מתפרק איתה גם ההיגיון שלה, ונשאלת השאלה מה קורה עם כל ההיגיון שהיה". לדעתה, חלק מההיגיון של מה שהיה ואיננו ממשיך להיות רלוונטי וממשיך לגרות את המוח לחקור מחדש את "כל מה שהחשבת כהגיוני", כלשונה.
עד לא מזמן החשיבה עצמה אפק לגיטריסטית, אך לא לזמרת. "כשהתחלתי את קרוסלה, הרגשתי שאני רוצה לחקור את עצמי בתור גיטריסטית ופחות בתור זמרת. היום אני מרגישה שהגעתי למקום שאני מרוצה ממנו בתור גיטריסטית, ועכשיו אני יותר מתעניינת בכתיבת שירים ובשירה. אחרי קרוסלה לקחתי זמן לחקור את השירה שלי והרגשתי שיש בה משהו קר שדורש התייחסות שונה על מנת להוציא אותה החוצה".
את "Collision" הקליטה בפורטוגל בעזרת המפיק יונתן גת, לשעבר חבר להקת מונוטוניקס, שבדומה לקרוסלה ובאופן אף קיצוני יותר, הייתה להקה שהיה מסוכן לעמוד קרוב מדי אליה בהופעות. לגת היה תפקיד מרכזי בלעזור לאפק להוציא את הזמרת מתוכה החוצה. "גת הוא חבר שלי שנים רבות, ותמיד הערכתי מאוד את עבודת ההפקה שלו במונוטוניקס. בעוד שאנשים בעיקר התלהבו מההופעות, אני בעיקר התלהבתי מהסאונד ומההפקה, אז שיתוף הפעולה איתו הרגיש טבעי עבורי. מפני שהוא מפלצת גיטרה בעצמו, הוא די הבנאדם היחידי בסביבה שהרגשתי שאם הוא אומר להנמיך גיטרה אז אני אנמיך גיטרה".
אפק מצליחה לקבוע לעצמה המון הופעות בחו"ל, גם בלי חברת בוקינג תומכת. למעשה, בשלוש השנים האחרונות כמעט לא הופיעה בישראל. "רציתי להתרחק מישראל כדי לחזור בצורה קצת יותר מודעת. אפשר לדמות את זה לעזיבת בית ההורים. כשעוזבים את הבית של ההורים מקבלים פרופורציה אחרת על הבית ועל החוויות שחווית שם. כשאני נוסעת לחו"ל, אני בדרך כלל עושה סיבוב הופעות שכולל בין 20 ל־30 הופעות. בארץ, קשה יותר לקיים מספר כזה של הופעות, אם כי לא בלתי אפשרי", היא מסבירה ומוסיפה ש"גם כשאני נוסעת לחו"ל, אני לא מקיימת 30 הופעות בצרפת, אלא 30 הופעות ביבשת אירופה. לצערי אני לא יכולה לקחת וואן ולקיים סיבוב הופעות ביבשת אסיה וזה מהווה את עיקר העניין".
את כבר לא בעניין של ליזום אירועים בסצנת האינדי בישראל?
"היזמות שלי נועדה יותר לגרות אנשים ליזמות מאשר לעמוד בפני עצמה. כשארגנתי את חוצמזה, לא היה שום אירוע אחר שהתיימר להחליט שיש כמות גדולה מספיק של אנשים שמתעניינים במוזיקה שלא מושמעת בתחנות הרדיו הגדולות (ב־2007 התקיים פסטיבל אינדינגב הראשון והוא היה אז קטן משמעותית משהוא כיום, אז"א). כל מה שעשיתי היה לספור ברפרוף את האנשים שראיתי בהופעות ואת האנשים שגם אם לא היו בהופעות היה להם צימאון בעיניים".
את היזמות המוזיקלית היא אולי השאירה לאחרים, אבל זה לא אומר שלא הספיקה להתפתח בכיוונים נוספים. מסתבר שהרוקיסטית, שהחלה כפסנתרנית קלאסית, מחזיקה היום בתואר במשפטים. לא שהיא רואה הבדל גדול בין שני העולמות: "לדבר על שופטים זה כמו לדבר על מתופפים", היא אומרת, "במקרה של שניהם השאלה של 'מה הם אכלו בבוקר' היא שאלה של חיים ומוות".
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב
