לפני כמה חודשים טובים כתבתי פוסט אורח אצל אורי זר אביב הגבר, שבו המלצתי על 8 סטנדאפיסטים אדירים וגאוניים, חלקם קצת פחות מוכרים. עכשיו, בפוסט המשך זה, אני אכתוב המלצה נרחבת על עוד ארבעה קומיקאים מוכשרים ומומלצים, אבל הפעם אגע יותר באלו שאפילו קצת פחות ידועים במיינסטרים, ואנסה לתת צדדים שונים ומגוונים לעולם הענק והרחב הזה שקוראים לו סטנדאפ.
חניבעל בורס
ונתחיל עם אחד הסטנדאפיסטים הצעירים הכשרוניים והמיוחדים ביותר שיש כיום לעניות דעתי, שהוא מבחינתי גם המייצג האולטמטיבי המודרני להומור אופביט.
חניבעל הוא לא בדיוק הקומיקאי הכי השגרתי שתפגשו – לבן או שחור. מהחזות הסמי חנונית/סטונרית שלו, לסגנון ההגשה שלו שנע מעצל למופתע, מאנרגטי לרנדומלי, ומתכני הנונסנס היומיומיים והאנקדוטות-כלום שהוא משליך בשיא הטבעיות והרוגע אל פרצוף הקהל שלו. יש הרבה קומיקאים שמדברים וסובבים סביב האספקטים של "כלום" באקט שלהם, אבל מישהו כמו חניבעל, באמת יש רק אחד. זה לא אומר בכלל שכל מה שהוא מדבר עליו בהופעות שלו הם דברים סתמיים וחסרי צורה.
ההיפך הוא הנכון, כי שהוא מחליט לטבול את רגליו בתוך מיצי הנושאים העמוקים והכבדים, הוא נכנס לתוך העור שלהם בצורה מאוד לא צפויה ומרעננת, וסוגר הכל בפאנץ' נוק אאוט גמור שמשאיר את הצופים שלו בקרשים.
יש לו הרבה והרבה ביטים נפלאים בסגנון, מדעותיו על מגיבים גזעניים באתרי פורנו, עד לפרסומות לריבועים בבטן שהוא לא מבין, ועד לפעם שהוא הספיק להתפרסם מספיק בשביל לפגוש את סקרהלט ג'והנסן בכבודה ובעצמה, שאמרה לו שהיא מעריצה גדולה שלו, והוא מצידו… אני אשאיר לכם לשמוע את ההמשך.
ציטוט מועדף (בנוגע להבאת בחורה הביתה לפנות בוקר, שלא רוצה בכלל לשכב איתו ובכל זאת באה איתו לדירה):
"Come to your place at 5 in the morning, eat your food, drink your drinks, leave at 6:30 without fucking like it's cool. That's a passive burglary".
מופע מומלץ:
הספיישל השני שלו, Animal Furnace. הספיישל השני שלו, Animal Furnace, ששוחרר בקומדי סנטרל.
מתוך השלושה שהוא הוציא, זה הטופ של הטופ. מופע אדיר ונטול קטעים מתים ומשעממים, שבאמת מראה את היכולות של בורס בשיאן.
מארק מארון
הבחור הממושקף הזה מוכר היום בעיקר דרך הפודקאסט הנפלא שלו, WTF, שבו הוא מתפקד כמראיין/פסיכולוג קשוב אוזן של מיטב הקומיקאים ואנשי התרבות בארצות הברית, ועל הדרך גם מתוודה בעצמו על הדפקות האישיות והעבר הבעייתים שלו. אבל השם של מארון הולך הרבה הרבה לפני הפודקאסט הזה, עד לסוף שנות השמונים שהוא היה קומיקאי צעיר, חסר נסיון, וחסר… שיער פנים.
כמו חברו הטוב באותן שנים, לואי סי קיי, גם מארון ניחן בתכונות טובות ורעות כאחת – אינטלקט מאוד גבוה שמוביל להמון תובנות פנימיות מעניינות ומחכימות אך גם לשנאה עצמית גדולה, יכולת זגזוג מרשימה בין נושאים מוסריים וחברתיים, אכזבה ועייפות כלליים מאנשים הסובבים אותו, ואישיוז פסיכולוגיים מורכבים מפה ועד נוגה. מארון מצד שני, למרות שהוא ניחן בכנות רגשית לא פחות מלואי, הוא פרפורמר מסוג שונה לחלוטין – הוא לגמרי מתייחס להופעות סטנדאפ שלו באמת כמו מפגש אישי עם פסיכולוג, ממלמל,צועק ושואג את המונולוגים המלאי תועבה שלו כלפי כל אספקט יומיומי שמפריע לו בעין, מדבר בציניות מרירה על הנישואים המתפרקים שלו, מבריג החוצה את הפגמים האישיותיים הלא מעטים שלו ופשוט מנחית אותם באופן חסר גבולות אל האנשים שבאו להקשיב לו.
נשמע מדכא ורע?
ממש לא.
מארק מארון יכול ליפול על המשבצת של פילוסוף-מנתח-קומיקאי, אבל בסופו של דבר, מדובר באדם חכם וסופר נוירוטי, שמצליח להצחיק מאוד מאוד, בדרכים הכי אמיתיות וכנות שיש. וזה מבחינתי, הישג ענק, ודבר שהופך אותו לסטנדאפיסט יוצא דופן באמת.
ציטוט מועדף:
"Have you ever had one of those moments when you look up and realize that you're one of those people you see on the train talking to themselves?"
מופע מומלץ:
כל האלבומי קומדיה שלו מומלצים בחום רב, אבל אני אישית הכי אהבתי והתחברתי ל-Tickets Still Available מ-2006. שמעו את זה באוטו, מבטיח לכם הנאה מובטחת.
רג'ינלד די האנטר
והנה המשכנו ממארק מארון והגענו ישר לאחד מהקומיקאים המודרניים היותר פוליטיים,חברתיים ואינטיליגנטיים שקיימים כיום. רג'ינלד די האנטר לוקח את כל הפרמיס של בדיחות הגזע המוכרות, מעוות אותן לפי ייעודו הסאטירי המתוחכם והמקורי, ומשלב אותן בצורה מושלמת בתוך סגנונו התקיף-אך-הנונשלנטי. הוא שחור אמריקאי שעבר לאנגליה, אז כן, זה אומר שהוא דן לא מעט הרקע האתני שלו ועל ההבדלים הבין תרבותיים וגזעיים בחברה.
אבל הוא עושה זאת באמצעים הרבה יותר שלמים ובעלי תוכן משמעותי ועמוק מאשר כל קומיקאי בן מיעוט שני. הדבר שאני הכי אוהב אצלו, זאת היכולת הפשוטה והבסיסית הזאת, אותה אחת שהיתה לפריור וקארלין ולכל הגדולים, וזה כמובן, לפרוש מולנו סיפור. לא משנה איזה סיפור, כל אחד שיוצא מהפה שלו בסופו של דבר שואב אותך אליו כאילו אתה צופה בסרט באותו רגע שבו הוא מקריין את זה.
כמו קארלין, גם הוא ניחן בקול עמוק ודומיננטי שמעניק נופח נוסף בעל עניין לדליברי שלו. וכמו קארלין, גם הוא אינטלקטואל שבוחר לא להתנשא ולעלות על עצים תרבותיים גבוהים שמשם אי אפשר לראות כלום, אלא ההיפך, הוא בא בגישה של ללמד, להחכים ולהוציא את הקהל עם חומר למחשבה ונושאים לדיונים ביניהם.
וכמובן, מעל כל זה – הוא אחד הבחורים הכי מצחיקים שאני מכיר, פרפורמר נפלא ומלא באנרגיות, וסטנדאפיסט שרק הולך ומשתבח ככל שהוא מזדקן.
ציטוט מועדף:
"As far as I understand it, blasphemy is the notion that there's a supernatural being who can make oceans, mountains, planets, whole universes – but can still be offended by something i say!"
מופע מומלץ:
מופע שלם ונהדר שצולם באפולו בלונדון, שעונה לשם הפשוט Live. שם התאהבתי סופית ברג'ינלד, וכל מי שאוהב את הסטנדאפ שלו נושך, אקטואלי, חריף ומקורי, ייפול גם בקסם שלו.
ג'ון מולאני
מי זה הילד כאפות הזה?
הוא נראה כמו איזה פרשמן קולג' מתנשא ודושבאגי שכזה, מהאלו שלובשים ווסטות גולף בקיץ וצוחקים עליך מכיוון שהחשבון בנק שלך לא מכיל 6 ספרות כמו שלהם.
כן, יש לו מראה מעצבן. ומטעה מאוד. וכן, הוא מאוד מודע לזה, ובנוסף, הוא גם מהסטנדאפיסטים הצעירים המדהימים שקיימים כיום, ללא שום צל של ספק.
חמש דקות בתוך סט שלו, ואתה מבין שכל החזות הזאת שיחקה עם הראש שלך, והכינה אותך לפרפורמר קומי ברמות הכי גבוהות. ועוד בגיל כזה צעיר!
דיברתי מקודם על היכולת הפנומנלית של רג'ינלד לספר סיפורים? אז תכפילו את זה עם מולאני. הוא חנון על, הוא נראה כמו סרדין, והוא ניחן בכתיבת בדיחות ומונולוגים כל כך מדויקים ויצירתיים, עד שלא ניתן לעשות דבר, מאשר להוריד את הכובע הציני והמפקפק בפניו.
כל קטע וקטע במופע הנפלא שהוא שחרר ב-2012, New In Town, שווים ריפלייז אחד אחרי השני, ומעניין לאיזו רמה הוא יגיע בספיישל הבא שלו, אם כבר בגיל 32 הוא מראה כזאת רמה מושלמת של מיומנות, תזמון קומי, בטחון ובילד אפ נהדר של בדיחות.
הבנאדם מלך.
ציטוט מועדף:
"For those of you who don't know what it is, blackout drinking is when your brain goes to sleep, but your body gets all 'Eye of the Tiger' and soldiers on".
מופע מומלץ:
New In Town, מן הסתם..
