אלבום השנה שלי: ערימות של חלומות

אלבום הבכורה של טל פוגל, "ערימות של חלומות", הוא אלבום עברי שהשאיר בי רושם עמוק, שבניגוד לאלבומים טובים אחרים שיצאו השנה, מסרב לדעוך. ולא, אין לי שום דבר נגד האנג'לסי. להיפך, אני מת על האלבום שלהם ועוד יותר על ההופעות החיות, אבל בשבילי הם לא גילוי מרעיש מהשנה וגם לא מהשנה שעברה (ראיון שעשיתי איתם). מה גם שיש שירים שלהם שאני עדיין מעדיף בגרסת האי-פי המוקדם, אבל ייתכן מאוד שזה רק משום שאלו הגרסאות שבהן התאהבתי מלכתחילה.

את טל פוגל ראיינתי אחרי שנתפסתי על "ערימות של חלומות" מהאזנה הראשונה, אך כדי לבדוק אם היה מדובר רק בהידלקות חולפת האזנתי שוב ושוב והאהבה שלי אליו רק גדלה. וזה עוד היה לפני שראיתי אותה בהופעה. אז עכשיו, אחרי שכבר הייתי באחת שלה אני יכול להפציר בכם בתוקף לא לפספס אותה השנה באינדינגב. אני מצרף פה את הראיון שלי איתה, שהתפרסם בטיים אאוט תל אביב. בדרך כלל אני \משתדל להפריד בין ביקורת לראיון, אך במקרה שלה לא יכולתי להתאפק ובכתיבת הראיון הכנסתי את המיסיונריות שלי וניסיתי לצעוק "תקשיבו לזה!"

רק לא מי מנוחות / ראיון עם טל פוגל

"קצת לא נעים לי שכל הזמן מדברים רק עליי. טוב, אני מניחה שככה זה בראיון", אומרת טל פוגל בקול רועד ובתמימות שובת לב. ניכר שהיא עדיין לא רגילה להתראיין, להצטלם, להיחשף כך. אבל למוזיקאית והיוצרת הצעירה הזאת מגיעה חשיפה מיידית. אלבום הבכורה החדש שלה "ערימות של חלומות" הוא יצירה מלנכולית וחלומית, נוגה ובועטת, שאסור שתתפספס ותחלוף מתחת לרדאר של חובבי יצירה מקומית איכותית בעברית.

פוגל בת ה־23 נולדה וחיה בבאר שבע, ועובדת כסאונדמנית (וברמנית שמוזגת בעיקר לעצמה) במועדון ההופעות עשן הזמן. לפני כשנתיים הצטרפה כבסיסיטית ללהקת מריונטה סול, וכעת בעזרת כישורי ההפקה של אמיר גרומן מהלהקה, היא מוציאה את אלבומה הראשון שבו כל שיר משדר מצב כלשהו של קונפליקט פנימי. וגם בקולה קיים קונפליקט תמידי; מצד אחד הוא מתוק ונעים, ומצד שני לא שלו, מתחתיו תמיד רוחשת מערבולת. לפוגל היכולת הנדירה לזעוק בלי להרים את הקול. "משהו בי שומר על איזשהו איזון. זה עלול לבלבל את מי שמאזין לי", היא מנסה להסביר ומוסיפה, "יש המון דיסוננסים באלבום. סוריאליזם למשל הוא משהו שמאוד מורגש בשירים. הטקסטים אמנם מדברים על דברים שקרו או שקורים, אבל הם תמיד נוגעים גם במה שמסביב, במה שאי אפשר לאחוז בו".

את השיוך האוטומטי למה שעיתונאים מכנים "הסצנה הבאר־שבעית" פוגל לא ממש מבינה. עושה רושם שהיא גם לא ממש מחבבת את המלה הזאת – סצנה. "אני לא מבינה מה המילה הזאת אומרת, שיש פה איפה להופיע?", היא שואלת ומוסיפה שלמילה יש קונוטציה של אופנה חולפת, של משהו ריק מתוכן. "אני לא מרגישה חלק מסצנה כלשהי", היא קובעת. "הוצאת האלבום מחלקת את חיי ללפני ואחרי", היא אומרת, "יש משהו באלבום בכורה שהוא מאוד רשמי וטעון, בייחוד למישהי שזה היה סוג של חלום ילדות בשבילה". אך פוגל מבינה שהגשמת חלום היא גם בהכרח השמדתו. תובנה זו מתכתבת עם הרעיונות הבולטים באלבום היפה שלה, שמזגזגים בין זיכרונות לחלומות, תקופות ילדות ומציאות של אי ודאות.

את השירים הראשונים שלה פרסמה פוגל בעמוד המייספייס שלה, שאותו היא מנסה למחוק, עד כה ללא הצלחה. השירים הוקלטו בזמנו בעזרת מלגה שקיבלה מעיריית באר שבע. "זאת עיר שתומכת מאוד באמנות", היא אומרת. "קיבלתי כמה שעות באולפן. אני חושבת שזה היה בגיל 18". החומרים במייספייס שונים מאוד מאלה שמצאו את דרכם לאלבום הבכורה שלה. אך על אף השוני המורגש בסאונד, מבחינת הליריקה גם בחומרים ההם נוכח המאפיין המרכזי מ"ערימות של חלומות" – הזגזוג בין חלום למציאות. נוסף על מילות השירים, התמה הזאת מחוזקת בציורים ילדותיים קריפיים שפוגל ציירה בעצמה, שמצורפים לאלבום.

מוטיב נוסף שחוזר באלבום הוא זיכרון. המילה זיכרון מופיעה בלא מעט שירים. למשל בשיר "עמוק בתוך האדמה" שפותח את האלבום, היא שרה על "זיכרון אחד עקר/ על חיים לפני שהכל נקבר". וגם בשיר העוקב "מטבע שטרם הוטל", היא שרה "תרוצי רחוק מכאן/ רוצי אל מכונות של זמן/ אל זיכרון ישן/ אל חיבוק רחוק של אמא".

האם הזיכרון שעליו את חוזרת בשירים הוא זיכרון אחד ספציפי?

"כן. זיכרון על חיים אחרים לפני שהכל נקבר", היא מתחבאת מאחורי מילות השיר, "זיכרון על משהו שכבר לא נמצא".

כלומר זה לא משהו ספציפי?

"כן ספציפי. זיכרון בגבולות המשפחתיים".

פוגל משתדלת להשאיר את הדברים פתוחים לפרשנות. "לא יכולתי לכתוב את זה אחרת, זה פשוט לא הסגנון שלי", היא אומרת, מתלוצצת ושואלת "מה אתה רוצה שאשיר, 'ההורים שלי פרודים ואני לא מוצאת את עצמי'? זה לא אני".

נשמע ש"ערימות של חלומות" מתאר מצב של לימבו, של לא לבלוע ולא להקיא. בזמן שהזיכרון הוא מפלט ובריחה, פוגל גם מייחלת לעצמה להתקדם ולצאת לחיפוש, אבל כזה ש"אין בו אוצר", כפי שהיא שרה ב"עמוק בתוך האדמה". בו בזמן היא גם מזהירה את עצמה מפני החיפוש ושרה "אל תלכי קדימה" כמו מתוך פחד (מתוך "מטבע שטרם הוטל"). "לא חשבתי קודם על מה שאתה אומר, אבל אתה מגדיר את הדברים במדיוק. זה קצת כמו לשבת מול פסיכולוג".

זה יהיה ארבע מאות שקלים בסוף הראיון. תודה.

"אני מרגישה שאני כל הזמן במרדף אחרי משהו ושבה בעת אני נרדפת על ידי משהו אחר. זה טבוע בי. קשה לי לעצור ולנוח". דבריה מזכירים את מילות השיר הממכר "רצח אופי", הקטע הכי בועט באלבום השקט שלה, שבו היא שרה: "ללכת לאיבוד בתלם/ זה לטבוע בתוך מי מנוחות/ רק לא מי מנוחות".

"ב'רצח אופי' אני מדברת על מצב חיצוני של מי מנוחות שמשולב עם ניגוד פנימי שבו המוח לא נותן מנוח. זה לא מצב שאני רוצה לטבוע בו. אני מכירה את המקום הזה שהוא מי מנוחות, אבל אי אפשר לחזור אליו. המקום הזה נהרס. הרבה מים עברו בנהר מאז מי המנוחות".

את מרגישה שבלתי אפשרי ללכת בתלם בלי לגרום לאופי שלך להירצח? כלומר האם זה אפשרי לדעתך לשמור על הייחוד שלך בלי לטבוע בתוך מי מנוחות?

"זה כן אפשרי. יום אחד. אבל בנקודה שבה אני נמצאת כרגע קשה לחזות את זה. נכון לעכשיו זאת לא המטרה שלי. אולי יום אחד, כשאירגע קצת. יש לי איזה רצון קטן פנימי שיהיה לי באיזשהו יום את מה שהיה ונלקח ממני, שזה בית, בעל אוהב, שלושה ילדים, כלב, גינה ושקט. יום אחד". ועד שזה יקרה, נדמה שלטל פוגל יש מסע לעבור, ולא בכדור פורח כפי שמתואר באחד משיריה, אלא ברגל. מה שבטוח הוא שהחיפוש שלה, שכבר התחיל, הניב אוצר אחד לפחות – "ערימות של חלומות".

טל פוגל תופיע ביום א', 28.9, ברדיו EPGB בתל אביב (כניסה חפשית)