סטלה גוט עדינה וזועמת באלבום הבכורה שלה. ראיון

"בשנה האחרונה עסקתי הרבה בנשים בכלל ובנשים שנפגעו בפרט, פגיעה מינית או אחרת. הארץ והעולם מספקים לי המון חומר למחשבה בנושא הזה", אומרת המוזיקאית והיוצרת סטלה גוט, שהשבוע ראה אור אלבום הבכורה היפה שלה, "Wounded Ladies". "אפילו בתור טכנאית סאונד", היא ממשיכה, "זה מאוד לא רגיל שיש נשים באולפן, כך שגם הנוכחות של נשים במקום שהן כביכול לא אמורות להיות בו העסיקה אותי. שאלו אותי פעמים רבות מדי 'מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?' או 'באת לשיר קולות רקע?'".

סטלה גוט (26), או גוטשטיין בשמה המלא, מוכרת לחובבי האינדי המקומי בתור חברת הרכב הסינת'־פופ Bill & Murray לצד דיוויד בלאו והמתופף רן יעקובוביץ', הרכב שאף שמאחוריו כמה שנות פעילות, עתיד גם הוא להוציא השנה אלבום ראשון. עם הטריו הספיקה גוטשטיין להופיע רבות ברחבי הארץ ובאירופה ולחמם הרכבים רבים. במקביל לעבודה על האלבום של ביל אנד מוריי ולעבודתה כטכנאית סאונד מקצועית וכדי.ג'יי טכנו, גוטשטיין מצאה זמן לעבוד גם על חומרים משלה.

שבעת השירים המרכיבים את אלבומה החדש מהודקים עד כמה שניתן: הם מכילים מלודיות עדינות, אך גם סאונדים קשים לזיהוי, אלימים לפעמים, מה שהופך את המוזיקה להרבה יותר מעניינת. "המקום החלש והפגיע שלי בתור אישה מאוד מעסיק אותי", היא אומרת, "אבל יש לי אופי מאוד לוחמני, ואפשר לשמוע את זה בכל השירים, גם בשקטים יותר".

על האלבום עבדה גוטשטיין עם המפיק אבי אלבז (הדג נחש, שוטי הנבואה), שאותו פגשה כשהדריך אותה בקורס בתחום הסאונד. "היה בינינו חיבור מאוד מעניין והיה לי ברור שאנחנו חייבים לעבוד יחד מתישהו. שנתיים לאחר מכן עבדנו יחד על שיר שלא יצא. בשלב מסוים נפגשתי איתו כדי שייעץ כיצד אני יכולה לקחת צעד קדימה מבחינה מקצועית". אותו מפגש הוביל את השניים למסקנה שעבודה על אלבום משלה היא שתקדם את גוטשטיין ותניב הזדמנויות חדשות.

התוצאה הסופית רחוקה מלהציג סאונד של עוד להקת גיטרה־בס־תופים, ולהפקה המיוחדת של אלבז יש משקל נכבד בכך. "הרעיון היה לבנות משהו שיש לו סאונד מזוהה ומובחן, שמצד אחד לא נשמע כמו להקה אבל הוא גם לא אלקטרוני", גוטשטיין מסבירה ומוצאת אותי מופתע.

לא אלקטרוני?
"שום דבר. אין באלבום סאונד אחד אלקטרוני. הרבה אנשים בטוחים שזה אלבום חצי אלקטרוני, אבל זה הכל מניפולציות דיגיטליות של כלי נגינה".

אמרת בריאיון שאת השיר "Arm Strings" כתבת בהשראת צלמת רוסייה צעירה. מי זאת?
"קוראים לה לנה סקריפקינה ופגשתי אותה בפראג בפסטיבל מוזיקה וסרטים. היא הייתה חלק מחבורה של אמנים צעירים ממוסקבה והדמות שלה די העיפה לי את הראש. התאהבתי בה עוד לפני שגיליתי שהיא גם צלמת".

מה בעבודות שלה נגע בך?
"בעיקר האווירה שהצילומים משרים, אווירה שרציתי להעביר לשיר. יש בצילומים משהו מאוד עדין, מלאכי, ועם זאת מאוד אפל וקצת חולה. ככה לפחות הרגשתי כשכתבתי את השיר".

את שואבת הרבה השראה ממקורות לא מוזיקליים?
"כן, חבר שלי הוא צייר ובבית שלנו, שהוא גם סטודיו, יש המון ציורים וספרי ציור, אז אני מוצאת את עצמי סופגת הרבה השראה מזה. לאחרונה אני גם לוקחת חלק במופע מחול של הכוריאוגרפית עדי פז בשם 'POST-IT', שהנושא שלו הוא פוסט־טראומה מינית. הרקדנית שמבצעת את המופע יצרה איתי קשר וסיפרה לי שהם מחפשים מוזיקאית לשיתוף פעולה, אז אמרתי לה 'הא! במקרה אני מוציאה אלבום בשם Wounded Ladies. החודשים שביליתי איתן נתנו לי הרבה השראה. אמנם למרבה המזל לא חוויתי בעצמי טראומה מינית, אבל זה נושא שמאוד מעסיק אותי ומכעיס אותי".