קול של ילד קטן בוקע מתוך הלהבות. הוא שר: "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?". היי, זה לא רק ילד קטן אלא להקה שלמה של ילדים ששרים ומנגנים מתוך האש את להיט האייטיז של דני בסן. מה קורה פה? האם חטפתי מכת שמש? לא. לילה עכשיו ודווקא שתיתי המון מים. הזיות? לא יכול להיות, לא לקחתי שום דבר שיכול לגרום לעיוות עד כדי כך עוצמתי של המציאות. זה אמיתי לגמרי. ההכרה מתחילה לשוב אלי והסיטואציה מתבהרת: אני מוטל לצד דרך מאובקת, שרוע אל מול מדורה ספונטנית שלצידה נרדמתי. איתי נמצאים עוד אנשי פסטיבל שאני לא מכיר, חלק גדול מהם מעוטרים בכל מיני נורות צבעוניות, קרניים ומשקפי חול.
אבל המילים עדיין מהדהדות בי: מתי בפעם האחרונה באמת עשיתי משהו בשביל מישהו? אולי להקת הילדים צודקת וכדאי שאלך לחלק מתנות מטופשות רק כדי להעלות חיוך על פרצופם של אנשים שמחייכים כבר בכל מקרה. הרי בדיוק בשביל זה הבאתי איתי כדור ים של מיני מאוס, מדליות (רק מקום ראשון), בובות קופצות וסולמות ונחשים משוק הכרמל. את כל אלה קניתי מראש בכוונה להעניק לעוברי אורח ולחברים חדשים שאעשה ב"מידברן" 2015. הברנרים הותיקים קוראים לזה "גיפטינג" – שהוא שמו הבינלאומי של אחד מעשרת העקרונות המנחים בפסטיבל "ברנינג מן" המתקיים מדי שנה במדבר נוואדה. "מידברן" הישראלי, הפועל על פי עקרונות האיש הבוער ומתקיים זו הפעם השנייה, הוא הפסטיבל השלישי בגודלו בעולם. השנה הגיעו אליו יותר מ-6000 איש.
ההחלטה לפרוש וללכת לישון איפה שבא לי (כאמור, ברחוב הראשי) לא נראית משונה לאף אחד כאן. ראשית, כל המקום הזה הוא פריק שואו אחד גדול ומותר פה הכל (למרות שלא חכם, בהתחשב בכמות העקרבים הצהובים שראינו כאן). שנית, עצם השוטטות כאן מתישה, הרי זו עיר עצומה, פרי עמלם של מאות מתנדבים, שהתרוממה מן השממה כעוף החול במדבר של פודרה מעופפת. פודרה, אגב, היא שם הקוד בין באי הפסטיבל לחול המדברי הדקיק שנמצא כאן בכל מקום, בנחיריים, בשיער, באוכל, במברשת שיניים שלך. אבל פודרה היא לא לכלוך כשאתה כאן, אלא יותר כמו מים עבור הדגים נטולי הזיכרון שאנחנו, שמתחברים זה עם זה לכמה דקות או שעות, שוכחים מזה וממשיכים הלאה לחוויה הבאה. לכלוך אמיתי, אם כבר מדברים, לא באמת קיים ב"מידברן", וחשוב לציין זאת כי מדובר באמת בענין רדיקלי (רדיקליות היא עוד מילת מפתח בפסטיבל ובעקרונותיו). כבר הייתי בלא מעט פסטיבלים בארץ ובאירופה ומעולם לא ראיתי כזה נקיון. לא בדלים על הרצפה (מעשנים מסתובבים עם מאפרות ניידות שקשורות לחגורה), לא פלסטיקים מעופפים ברוח המדבר ואפילו המים המלוכלכים משטיפת הכלים או צחצוח השיניים לא פוגשים את הקרקע, אלא מטופלים כמים אפורים שנאספים וחוזרים איתך הביתה או מאודים בבריכות מאולתרות.
לכלוך או לא, בשלב מסוים אתה כל כך מלא בחול, שמקלחת יכולה להיות מתנה משמיים ומאחר ומתנות הן קטע כאן, ומאחר ואני וחבריי למאהל לא בנינו מקלחת מאולתרת כמו כמה יחידי סגולה פה, החלטתי לנסות את מחנה שטיפל'ה, שמעניק מקלחת חינם לכל דורש. הגעתי, כפי שנדרש עם שני ליטר מים ביד, אבל במקום שיקלחו אותי, מצאתי את עצמי במסיבה מטורפת עם כ-60 ערומים וערומות, די.ג'יי אחד, ואנשי המחנה שעוברים ומשפריצים על כולם מים ומשקים בעראק או בטקילה ישר מהבקבוק. אחת עוברת ומחליקה קוביות קרח על אנשים שהיא לא מכירה, לפתע עובר מישהו עם צבע גואש אדום ומורח עלינו. באתי להתקלח ויצאתי צבוע באדום. יצויינו לשבח החבורה ממחנה החירשים שהרימו את המסיבה הזאת לשמיים. וכן, גם אני התפשטתי. מעולם לא הייתי עירום בין כל כך הרבה זרים וזרות. אבל תוך שתי דקות, זרוּת כבר לא הייתה שם. אם כי זו לא הייתה חוויה רדיקלית כמו זו שחוויתי לילה קודם לכן כשכמה בנות לימדו אותי לסובב הולה הופ על הגוף. ארבע שעות לא שחררתי את ההולה הופ הזה. אני יודע, יש לי נטיות התמכרותיות. לכן הלכתי על החוויה הסוריאליסטית שבפסטיבל נטול סמים או אלכוהול. בכלל. והיה כיף חיים.
בשבוע שעבר זכה "מידברן" לכותרות סנסציוניות בתקשורת שפספסו את מהות הארוע ושחלק קטן ממנה כבר תיארתי כאן. ההתנגחויות עם המשטרה העלו תיאורים של התערטלות בפומבי (עניין שכמעט ולא קרה בכלל) ושימוש בסמים (אוי, די כבר), כשבפועל, האורגיות הפרועות התרחשו אך ורק במתחמים סגורים של מחנות ה “Free Love” וככל הנראה גם ב“Dome" של מחנה ה"סטרייט פרנדלי" (המחנה של הקהילה הגאה), אל שניהם הכניסה הייתה מורכבת וכרוכה בציות לחוקים מאוד ברורים. וכן, הייתה גם את הבריכה באוהל שעוצב כמו לווייתן בקצה העיר, שבתוכה אנשים עשו די מה שבא להם. האיש שהפעיל אותה, שנראה כמו ווילי נלסון אחרי 300 שנה של אסיד, רק אמר 'בנים, לכם אסור לגמור במים. בנות – חופשי'. גדול עליי. הלכתי לרקוד תחת עץ הבאובב עם אהבתי החדשה – ההולה הופ. כשהתעייפתי, הלכתי שוב לראות את המיצגים המשוגעים שאנשים הקימו ברחבה הענקית שמכונה ה־Playa.
"מידברן" היה בעיקר חגיגה נהדרת של עצמאות וחופש רדיקלי, של הדדיות ופודרה, מלא מלא פודרה. אלוהים כמה פודרה. ובנוגע למצלמות שביקשו השוטרים להציב בשטח הפסטיבל, ובכן, לא היו שום מצלמות למרות שהתקבל אישור משפטי להציבן. אפילו שוטרים לא ראיתי שם. עם זאת, תוך כדי ששידרתי שעה של פסיכדליה ברדיו יוניברס האדיר (שגם שימש לפרקים כרחבת ריקודים), התבקשתי על ידי מישהי להזהיר במיקרופון את אנשי הפסטיבל מפני פשיטה של המשטרה, שלטענתה צפויה הייתה להתקיים. עשיתי כבקשתה, רק ליתר בטחון, אך שום פשיטה לא ארעה בסוף. יתרה מכך, המשטרה הייתה זו שהצילה את המצב ביום הראשון של הפסטיבל, כשעזרה לשחרר את התור הארוך בעקבות סירוב של מכבי האש לפתוח את השערים עד אחרי השעה שתיים בצהריים (כך דווח ברדיו יוניברס ששידר גם בתדר FM) – עד שהמשטרה התערבה והחליטה לאפשר להיכנס ולהקים אוהלים במקום להישאר בחום אימים תקועים בשיירה בין כלום לשום-כלום.
הפקק הזה, אגב, היה אחד התורים היותר כיפיים שהייתי בהם: שיחקנו פריזבי (רדיקלי, כן?), מוזיקה התנגנה מהמכוניות, אף אחד לא היה לחוץ או חלילה צפר לאחרים ואנשים הילכו בין המכוניות וחילקו זה לזה כל מיני דברים טעימים. אני קיבלתי תמר ממולא באגוזים, תפוח וגבעולי זעתר עם עלים טעימים וחריפים. אני הולך להקיא על עצמי עוד רגע מכמה היפי שזה הולך להישמע, אבל הו כמה זה נפלא שאנשים מחייכים זה לזה כל הזמן, שאנשים נותנים מבלי לבקש חזרה – זה באמת קרה. לא תאמינו עד שתגיעו לכאן ותראו בעצמכם. אתה רוקד באיזו מסיבת טראנס, טק-האוס, דיסקו, דאנסהול או אפילו מבלה בהופעת רוק שנקלעת אליה, כרגיל, מתוך שוטטות אקראית, ובתוך הקהל מישהו בא ומתיז עליך מים משפריצר כשאתה בוער מחום, או עובר ומציע לך משהו טעים לאכול. היה הכל מהכל ב"מידברן". מסיבות, סדנאות הזויות, מצעד דמוי קו קלוקס קלאן, רק צבעוני, שקורא מוות להיפים או משהו בסגנון (יוזמה של חברי מחנה "השיטהול" הציניים) וגם חתונה אחת ומוות אחד (ברנר ותיק עבר ארוע לב ומת בבית החולים. ממארגני הפסטיבל נמסר: "האיש טופל בשטח על ידי ארבעה רופאים ופונה במצב יציב לסורוקה").
ביום האחרון, שהרגיש בו זמנית כמו יום אבל ויום של התעלות ושל חופש, על רקע קולות של פירוק אוהלים שהחלו משתלטים על העיר, הספקתי לחגוג בשלוש מסיבות שונות. בין מסיבה אחת לשנייה פגשתי חבר שפוך על איזו ספה והתפתחה בינינו שיחה שנסובה בעיקר סביב השאלה כיצד לעזאזל חוזרים מהאוטופיה הזאת למציאות התל אביבית המנוכרת. אדם מבוגר שישב לצידו על הספה וקרא ספר על אנטרופולוגיה סטרוקטורלית או משהו כזה ביקש סליחה ואמר: "לא יכולתי שלא לשמוע אתכם מדברים. אפשר ליישם לפחות חלק מהעקרונות האלה בחיים האמיתיים". זמן יגיד אם זה יצליח. בנסיעה הבייתה עם שותפיי לדירה התפתחה שיחה שבה חברה הצהירה שהיא לא זורקת יותר בדלים ברחוב וממשיכה להסתובב עם המאפרה האישית הניידת. החבר דיבר על להפסיק לשחק אותה גבר ולהתחיל לחייך לשכנים בחדר המדרגות ואני הודעתי שאני מתקלח ראשון.
פורסם לראשונה במאי 2015 בטיים אאוט תל אביב
