מק דמרקו בטלן. למרות זאת – ואולי דווקא בגלל זה – הילד בן ה-25 פיתח לעצמו מוניטין של פרפורמר אקסצנטרי, ההופעות שלו ידועות בכך שהן מלאות בהומור, בקלילות, במידה לא מבוטלת של אינפנטיליות וברגש. התכונות האלה מאפיינות אותו גם מחוץ לבמה, ולראיה – לאחרונה הוא מכר במכירה פומבית זוג נעלי ספורט ישנות ובלויות שלו ב־21,100 דולר ואת הסכום תרם לקייטנת רוקנ'רול לבנות. אז אנחנו בעדו. הוא לגמרי גוד וייבז. אחרי שהופעתו הקודמת, שהייתה מתוכננת לאוגוסט שעבר, בוטלה בעקבות מבצע צוק איתן, דמרקו צפוי להגיע לארץ ביום שלישי, וזו הזדמנות נהדרת לתפוס לשיחה את הילד המרושל הכי אהוב באינדי רוק העכשווי. למה מרושל? קודם כל כי המוזיקה שלו נשמעת כך, באופן הכי חיובי שיש. הבן אדם מקצוען בכל מה שנוגע לרשלנות, ועל כך יעידו לא מעט עיתונאים שהוזמנו לראיין אותו בדירת המרתף שלו בברוקלין, ניו יורק.
יש כמות מפתיעה של ראיונות איתך שנפתחים בתיאור הבלגן בסלון שלך.
"שמע, הוא מקום די מטונף. לא ממש אכפת לי, זה טבעו של החלל הזה שהוא לא באמת פרטי. חדר השינה שלי לעומת זאת די נקי".
למה הוא לא באמת פרטי?
"אני די עצלן, אז אני קובע את כל הראיונות לאותו היום ופשוט מזמין את כל העיתונאים אליי לדירה כדי שלא אצטרך לקום וללכת לשום מקום. התוצאה היא רכבת של אנשים שנכנסים ויוצאים, וככה יוצא שגם כל התמונות שלי מצולמות בסלון. זה די משעשע".
הרישול המפואר הזה בא לידי ביטוי לא רק בהופעה החיצונית שלו (לרוב זה כובע מצחייה ישן, טי שירט מעפנה, שיער שומני וסיגריה שצריך כבר לאפר), אלא אפילו בשיחה שלנו – כבר בהתחלה אני מבחין שהיא לא עומדת להיות פשוטה, פחות בגלל הנושאים שעל הפרק ויותר כי דמרקו (ששמו המלא הוא מאקברייר סמואל לניון דמרקו) נשמע מחוק לחלוטין – הוא אשכרה שם אותי על רמקול כשברקע אני שומע אותו שוטף כלים או משהו כזה. אך לנוכח מה שנאמר עד כה בריאיון, יהיה זה פשע לבקש ממנו לעצור את מלאכת הקודש הזאת.
תגיד, הרגע התעוררת?
"ככככן, בערך (צוחק). אבל אני דווקא די ערני, אפילו שהייתי ער עד תשע בבוקר".
לגיטימי. לפני שהתחלת להקליט את האלבום שלך, "Salad Days", יצאת לסיבוב הופעות ארוך שנמשך שנה וחצי. מה עבר עליך בתקופה הזאת?
"וואו, יש אינסוף סיפורים. חרבנתי במכנסיים בכל העולם, מכוניות נדפקו לנו, הוואן שלנו נהרס באירופה, נשארתי ער יותר מדי שעות, לא יודע".
שמעתי שהייתה תקופה שבה התפרנסת מהשתתפות בניסויים מדעיים.
"רוב האנשים ששומעים על זה אומרים לעצמם 'אֵל אלוהים', אבל זה לא שכרתו לי איברים או משהו כזה, פשוט הייתי עצלן מדי בשביל ללכת לעבוד".
נשמע שהניסויים שהתנדבת אליהם רחוקים מהפנטזיות שרצות בראש של אנשים. אתה יודע, כל מיני ניסויים מסוכנים שבהם אתה צריך לקחת סמים לא מוכּרים או אלוהים יודע מה.
"אוף, הם אף פעם לא נתנו לי להשתתף בניסויים האלה".
שם האלבום "Salad Days" לקוח, תחזיקו חזק, ממחזה של שייקספיר – לא פחות. במשמעותו המקורית, Salad Days מתייחס לתקופה בחיי אדם צעיר שבה הוא בשיאו, זמן שבו עודנו ניחן בתמימות, באידיאליזם, בחיוניות ובשמחת חיים – מעין ימי הזוהר של החיים. לא מפתיע שהבחירה השייקספירית התחילה בכלל מבדיחה שחבר של דמרקו סיפר לו פעם, ומובן שהוא בחר להשתמש בביטוי באופן קצת שונה מהמקובל: "בדרך כלל משתמשים בו כדי להביע נוסטלגיה, משהו כמו, 'הו! אלו היו הימים', אבל אצלי זה לא נאמר באופן רטרוספקטיבי, אלא בקטע של 'היי, אני עדיין שם, התקופה הזאת עוברת עליי עכשיו'".
באלבום הראשון שלך, "Rock and Roll Night Club", שולטות דווקא תמות מעורפלות על אנדרוגיניות ועל הבדידות של השעות הקטנות של הלילה. איך זה משתלב עם ימי הסלט?
"אלה רעיונות שרק השתעשעתי איתם, אין בהכרח קורלציה בין משמעות השירים לחיים שלי עצמי. מה שניסיתי לעשות היה לכתוב את הקלישאות הכי מוכרות של מנטליות הרוק הקלאסית. מין שירי אלביס כאלה".
יש הבדל גדול בין קלישאות הרוק האלה לבין שני האלבומים שבאו לאחר מכן.
"המוזיקה באלבומים השני והשלישי שלי ('2' ו'Salad Days' – אז"א) דווקא מזכירה יותר את המוזיקה שעשיתי לפני 'Rock and Roll Night Club', שהיה מין מהמורה בדרך. עשיתי בו משהו משונה, בכלל לא צפיתי שהוא ייצא כמו שיצא. זה מוזר, רוב האנשים נחשפו אליי לראשונה דווקא דרך האלבום הזה, שהיה רחוק מהסגנון שלי".
זה דווקא עבד לך לא רע, כי בעצם האלבום הזה היה מה שסייע לך להשיג את חוזה ההקלטות, ואז הלכת והקלטת את האלבום השני שהיה שונה לגמרי.
"כן, קצת רימיתי אותם, הא?".
איזה סלט
"Salad Days", אלבומו השלישי של דמרקו, זכה לתשבחות ולהצלחה גדולה בקרב חובבי אינדי. הוא מספר שרק באלבום הזה הוא הפסיק לכתוב "שום כלום עם מילים מעורפלות".
"היינו בטור ארוך, ובזמן הזה החיים שלי השתנו בקצב מהיר מאוד. לא ממש היה לי זמן להאט, לשבת רגע ולחשוב על מה שעבר עליי, על מה שנהיה ממני, מה אני מרגיש. וזה מצחיק, כי אלו דברים שכנראה הייתי צריך לחשוב עליהם קודם. רק כשהתיישבתי לכתוב את האלבום הייתה לי הזדמנות לעשות את זה, וזה היה די מבהיל".
אתה אוהב את החיים שלך עכשיו, עם כל ההופעות, הראיונות והבאזז?
"מת על זה. משלמים לי כדי לעשות את מה שאני הכי אוהב, וכל מה שאני צריך לעשות זה לוודא שאני עדיין נהנה, שאני עדיין אוהב את זה. לכן כשאני מקליט אלבום ודברים נהיים לי קשים ומאתגרים, אני אומר לעצמי 'אל תהיה שמוק, כמה אנשים כבר זוכים לעשות את מה שהם אוהבים בחיים?'".
להופעות של דמרקו יצא מוניטין פרוע במיוחד, וחלק מהקהל שמגיע אליהן מצפה שהוא יעשה שלל דברים דפוקים על הבמה. "אנשים מגיעים עם כל מיני דעות וציפיות להופעה. הם אומרים לעצמם 'כן, הוא בטוח יעשה את זה ואת זה', אבל לא בכל הופעה אנחנו מתפשטים או עושים כל מיני דברים דוחים רק כי הקהל מצפה לכך. האמת היא שהדבר הכי פסיכי בהופעות שלנו הוא בכלל הקהל עצמו שנוטה להתחרפן כבר בהתחלה. מה שכן, אם אני נתפס באש הזאת, ההופעה יכולה להגיע לרמות פסיכיות לגמרי".
זה מעניין, כי יש ניגוד ברור מאוד בין המוזיקה הדי רגועה שלך להופעות, שנוטות להפוך פרועות.
"זה מצחיק, בעיקר כשמפיקי הופעות בכל מיני מועדונים מצפים לעוד הופעה רגילה, כי המוזיקה נשמעת להם רגועה, ופתאום מתחיל הבלגן והמארגנים אומרים לעצמם 'הולי שיט, מה לעזאזל קרה פה עכשיו?'. זה מבלבל אותם, זה מבלבל גם אותי, אבל ככה הופעה צריכה להיות. אתה יודע, אנשים צריכים להרגיש טוב, לעשות חיים, ילדים צריכים לצאת מדעתם וכל עוד אף אחד לא נפגע – זה רק הופך את הכל ליותר כיף".
לא נמאס לך לעמוד בציפיות של הקהל לקבל הופעה מחורפנת?
"היו זמנים שזה באמת היה יותר מדי, אבל כעת אני מרגיש שהילדים (הוא קורא לקהל The Kids – אז"א) ממש מתלהבים לחלוק איתי את החוויה הזאת. זה ממלא אותי באדרנלין. הילדים, ברמה מסוימת, מתרגשים רק מלבלות זמן מה איתי, ואני מרגיש שמחובתי לעשות להם שמח. מפני שזה חשוב להם, זה חשוב גם לי".
כמו באלבומיו הקודמים, גם את הקלטות האלבום "Salad Days" העדיף דמרקו לערוך בביתו ולא באולפן מקצועי. הוא גם זה שמנגן בכל הכלים, שוב – לא בצורה מקצועית – וגורם לזה להישמע נהדר. מי שהכי השפיע עליו להתנסות בהקלטות ביתיות הייתה להקת Ween, שדמרקו צפה בה משתמשת בטייפ ארבעה ערוצים כשהיה בן 17.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי הקלטה ביתית", הוא נזכר, ומספר שלפני שהתפרסם והיה מרושש למדי היו אולפנים מציעים לו להקליט אצלם. "הם היו אומרים לי 'בוא תנסה את הציוד שלנו בחינם ותשלם לנו כשיהיה לך', אבל למען האמת אני פשוט לא רוצה לשלם על דברים כאלה".
דמרקו ממשיך ומספר על חוויות מוזרות מההקלטות באולפנים. מדובר בעיקר בהקלטות שבסופן מישהו מתעצבן, בדרך כלל עובד של האולפן: "אני לא יכול לעבוד עם מישהו זר באולפן ולהרגיש נוח. מאז ומתמיד עשיתי את זה בבית, הרי אני לא הטיפוס שיתאמן מספיק על שיר כדי להיכנס לסטודיו ולהקליט אותו באופן מושלם על הניסיון הראשון או השני. הבעיה היא שאם אתחיל להקליט כל שיר 65 פעם עד שאהיה מרוצה, טכנאי הסאונד ירצה להרוג אותי". רשלנות מקצועית כבר אמרנו?
הכתבה פורסמה לראשונה במאי 2015 בטיים אאוט תל אביב
