בלי סוכר: הצמד קפה שחור חזק כובש את לב ההיפ הופ הישראלי. ראיון

אף שאלבום הבכורה שלהם יוצא רק עכשיו, קפה שחור חזק הם כבר הצלחה עצומה. ייתכן שאתם עוד לא מכירים אותם, אבל הראפרים אילק סהלו ואורי אלמו הם מהמוזיקאים העצמאים הפופולריים בישראל. ולא, אני לא מגזים. עוד לפני שהלהיט שלהם "יהיה בסדר" (בו מתארח הראפר נצ'י נצ') חרך את המצעד של גלגלצ וזינק היישר אל המקום הראשון, הוא עבר את רף המיליון וחצי צפיות ביוטיוב. למעשה היום הוא כבר יותר קרוב ל־3 מיליון צפיות. רק כדי לסבר את האוזן, מדובר במספר צפיות פחות או יותר שווה לכמות הצפיות בשיר "מנגב לך את הדמעות" של שלמה ארצי.

אך לא מדובר בלהקה של להיט אחד. שלושה שירים נוספים של קפה שחור חזק כבר עברו מיליון צפיות כל אחד, ולמרות מה שאולי מתבקש או הגיוני – הם לא רוכבים על ההזדמנות לקבל חשיפה דרך יצירת מוזיקת מחאה, בהיותם צעירים ישראלים ממוצא אתיופי. קפה שחור חזק פשוט עושים מוזיקה שנובעת מהאהבה שלהם להיפ הופ ויותר מכל – משמחת חיים גדולה. לקראת השקת אלבום הבכורה "רק לעלות" (בהפקת גיא גבריאל, המכונה Ruff), שתתקיים ב־18 ביוני בבארבי, יצאתי אל מעוז הראפרים התל אביבי שנמצא עמוק בתוך התחנה המרכזית החדשה, בחנות הבגדים מאד מן. שם, בחדר אחורי שמתפקד כאולפן הקלטות, מצאתי את סהלו בעיצומה של שיחת טלפון עם מישהי מהפקת מופע ההשקה ואת אלמו יושב מול מחשב, מרוכז בהעלאת האלבום ומילות השירים לרשת.

"אנחנו עוסקים בזה כבר תשע שנים", מספר אלמו (23). לפני שהתגייסו הייתה קפה שחור חזק להקה של חמישה חברים. היא הוקמה במסגרת חוג היפ הופ במתנ"ס המקומי בנתניה שנקרא קפה לנוער, "ומשם גם השם שלנו", מציין סהלו (25), "קפה  – בגלל קפה לנוער, שחור – אנחנו, המוזיקה, חזק – תבינו לבד". הם היו אז רק בני 14־15, אך תוך שנתיים הספיקו להופיע ברחבי הארץ ואף לקיים שלושה סיבובי הופעות בארצות הברית, שאורגנו דרך הסוכנות היהודית.

"הופענו ביותר מ־20 מדינות, הישג אדיר בגיל הזה", אומר אלמו. אך למרות ההצלחה, גיוסם לצבא של חברי הלהקה הוביל להתפרקותה. "אתה יודע מה זה בשבילנו? כבר ראינו את זה קורה ופתאום החלום שלנו התנפץ לנו בפנים", אומר אלמו, וסהלו מוסיף: "זאת כאפה, אבל בזמנו זה לא היה לגמרי מקצועי, היינו ילדים. הרגשנו כמו בחוג". כשהשתחרר סהלו משירות קבע כקצין הוא היה נחוש לחזור למוזיקה ולהרכיב את הלהקה מחדש, אך נתקל בבעיה. "חבר אחד חזר בתשובה, אחד כבר פחות התחבר למוזיקה. בסוף נשארנו רק שנינו", הוא אומר. "תמיד ידענו שאנחנו צריכים לעשות את זה לבד. ההצלחה מגיעה עכשיו כי הטקסטים באים מאיתנו ולא מוכתבים לנו. אנחנו כותבים ואנחנו מלחינים הכל. זה הרבה יותר אמיתי".

ואכן, עושה רושם שחשוב מאוד לשניהם להיות אמיתיים. "צילמנו את אחד הקליפים שלנו בבית של סהלו", מספר אלמו. "אחרי שהוא יצא, אנשים כתבו בתגובות ביוטיוב שזה בטח לא הבית שלו, כי אם הוא אתיופי אין סיכוי שיש לו וילה, אבל לא שכרנו את הווילה במיוחד בשביל הקליפ, היא באמת הבית שלו. גם בשיר 'את בדיוק הטעם' יש סצנה עם אחי הקטן שמצולמת בבית שלי, בית עם חצר".

ב"שר על יהלומים" השניים מתנגחים גם בזיוף שאפשר למצוא בתעשיית ההיפ הופ. הם מדברים על ראפרים ששרים על מכוניות יוקרה ותכשיטים כשבפועל הם עדיין גרים אצל ההורים. סהלו ואלמו מבקרים את הראפרים שמנסים לשדר אשליה של "אמריקה", עם מכוניות יוקרה, בלינג ובחורות בלבוש מינימלי. "זאת לא בעיה לצלם קליפים מטורפים עם מכוניות יפות וכוסיות ולזרוק שטרות", אומר סהלו, "אבל זה לא אנחנו". אלמו מסכים ומוסיף: "בסופו של דבר אנחנו רוצים להישאר נאמנים לעצמנו ולילדים שרואים בנו סופרסטארז. אני לא רוצה להיות חייב להתחבא מהם, לאכזב אותם. הרי בשביל זה אני עובד כל כך קשה, בשביל האהבה שלהם".

חומר מעורר

צמד ראפרים אתיופי מנתניה, קרובי משפחה – למה הם לא עושים מוזיקת מחאה? למה הם לא זועקים את זעקת העדה? נדמה שמי שלא מכיר את סהלו ואלמו מצפה מהם לכך. אך אם לומר את האמת, ההנחה האוטומטית שעל צמד ראפרים אתיופי ליצור מוזיקת מחאה היא גזענית כשלעצמה. אמנם זו גזענות מעודנת, אם להשתמש בביטוי של לואי סי.קיי, אולי גזענות שנובעת מאכפתיות חברתית, אבל בכל זאת כזו שמקורה בניתוק מהאוכלוסייה האתיופית. אלמו מבין את הציפייה מהם ליצור מוזיקת מחאה, לכעוס.

"זה מתבקש", הוא אומר, "אבל אתה יודע מה, לא הכל רע בחיים". ואכן, לקפה שחור חזק יצא שם של הרכב אופטימי שבא להרים, לגרום לאנשים לרקוד. "מגדירים אותנו כלהקה אופטימית על סמך שני שירים בלבד – 'לעלות' ו'יהיה בסדר'", מסייג אלמו, "אבל יש לנו גם שירים כמו 'יהיו ימים טובים' שזה שיר נגד גזענות. אנחנו כן מוחים". סהלו מוסיף שבשיר "יהיה בסדר" מופיעה השורה "אבא לי תמיד אמר: אסור לוותר. אנחנו לא דור שמפחד לדבר".

לטענתם שניהם אנשים אופטימיים שלמדו פה, גדלו פה ושירתו פה בצבא. "ההורים שלנו הגיעו לכאן מאתיופיה בלי שפה, בלי ביטחון כלכלי. בסוף אנחנו שרים בעברית".

ובלי שום מבטא, הרי אתם אפילו לא עולים חדשים, אלמו נולד כאן וסהלו עלה לארץ בגיל שנה, ועם זאת עדיין מצפים מכם לצעוק "קשה לנו".
סהלו: "בני אסתרקין למשל הוא רוסי שעושה היפ הופ, אבל לא מצפים ממנו להיות מוביל המחאה של ילידי ברית המועצות, נכון?".

אולי זה עניין אקטואלי שקשור לעליית המחאה של יוצאי אתיופיה.
סהלו: "יכול להיות. תראה, אנחנו אמנם אנשים אופטימיים אבל יש לנו מה להגיד. בין השורות אתה תמיד תמצא משהו וגם זו חוכמה. אנחנו יודעים איזו אחריות יש לנו על הכתפיים, חבר'ה צעירים מאזינים לנו. אם אני אבכה גם הם יבכו, אז תתאר לעצמך מה יקרה אם אני אגיד להם להרים את הראש". וכהוכחה לדברי חברו אלמו מצטט מתוך שיר הנושא של האלבום: "רק לעלות זה מה שנותר, אם לא הצלחת תנסה מחר".

עצם זה שאתם לא נכנסים למשבצת שמוכתבת לכם ולוקחים את החופש לידיים – זו כבר מחאה.
אלמו: "הניצחון האמיתי שלנו הוא בכך שאתה תאזין לי, הבן אדם הכי אשכנזי בעולם יאזין לי וגם הילד האתיופי יאזין לי".

סהלו: "מוזיקה מחברת בין אנשים. אני לא שר רק למי שגר בשיכונים".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב