"בעל הסיכויים הגבוהים ביותר בבית הספר להופיע על השער של 'ווג'", כתבו עליו חבריו לכיתה בספר המחזור של התיכון שבו למד. כשנה לאחר מכן הופיע שמיר ביילי, נער אנדרוגיני כהה עור מלאס וגאס, במגזין האופנה הבינלאומי הנחשב. ביילי בן ה־20, או בשם הבמה שלו Shamir, הוא מכוכבי הפופ הנכונים ביותר של הרגע. עם להיטים היסטריים שמשלבים האוס, דיסקו, פופ ואר אנ' בי, אטיטיוד חמוד אך נשכני וכמובן ערמות של סטייל – שמיר נעשה לכוכב הפונה לחובבי אינדי, אלקטרוניקה ופופ כאחד. אלבום הבכורה שלו, "Ratchet", רואה אור בימים אלה בחברת התקליטים המעולה XL Recordings (שחתומים בה בין היתר אדל, רדיוהד, FKA Twigs וג'ק ווייט), וכבר הספיק להיכנס לרשימות האלבומים החדשים השווים של רוב מגזיני המוזיקה המקוונים החשובים.
לרגל צאת האלבום הצלחנו להשיג ריאיון בלעדי עם הילד הכי מגניב בעולם כרגע. שמיר ענה לשיחתי מוקדם בבוקר מניו יורק, מקום מושבו הנוכחי לרגל קידום אלבומו החדש. "שלום, כאן אורי מ־Time Out תל אביב. אפשר לדבר עם שמיר ביילי בבקשה?", ביקשתי בנימוס מהילדה שענתה לטלפון בקול שמזכיר את מיס פיגי בצעירותה. נשבע לכם שחשבתי שמסתלבטים עליי. "כן, זה אני", ענה ביילי וצחקק צחקוק קטן. ביילי, בן למשפחה מוסלמית ליברלית, גדל בעיר ההימורים לאס וגאס, אך לא באזור המתויר שלה אלא בפרבר שקט בשם נורת'טאון, שכמו רוב הפרברים הוא די נוח ודי משעמם. בייל תמיד בלט בנורת'טאון בתלבושות יוצאות דופן, תסרוקות משתנות וכמובן – בא־מיניות אטרקטיבית.
עוד לפני שנכנסנו לשיחה על מוזיקה, מגדר ופופ עם מי שחתום על כמה קטעים מצוינים ובהם "On The Regular", "Make a Scene" ו"Call It Off", הייתי חייב להיפטר מהשאלה המתבקשת על השם שלו. האם הוא מודע לכך שבעברית הוא קרוי על שם משהו שהולך טוב בסלט מלפפונים ופחות טוב בכנסת ובממשלה של שנות ה־80? "אה כן, שמיר, הירק, אני יודע", הוא עונה בביטול. אני מופתע, וקצת תקוע.
אני מודה שהתקלת אותי. זה הרי לא ברור כל כך שתדע דבר כזה.
"כן, גם אותנו זה הפתיע פעם. אבא שלי קרא לי שמיר על שם דודתי וגם כי זה שם אמריקאי־מוסלמי. אני חושב שפירושו אבן יקרה כלשהי או משהו כזה. רק אחר כך גילינו, על ידי חבר ישראלי, שזה גם ירק, אבל אני לגמרי קוּל עם שני הפירושים".
שמיר מספר שכילד היה תמיד מוקף במוזיקה. "אימא שלי כל הזמן ניגנה בבית – היפ הופ, אר אנ' בי וסול. היא מתה על אולדסקול סול, ואבא שלי ממש אהב לנגן קאנטרי. אני מת על קאנטרי".
פרט מפתיע נוסף לגבי שמיר, שכאמור יוצר מוזיקה פופית לחלוטין (עם טוויסט שגורם גם למביני עניין וסנובים של מוזיקה להתחבר אליו), הוא שהשורשים שלו נטועים חזק ב־Pאנק־רוק. בתיכון הוא אפילו היה חבר בלהקת Pאנק בשם Anorexia שהתפרקה אחרי הופעה אחת בלבד כששותפו ללהקה גילה שאינו עומד בלחץ של עמידה מול קהל. את הדמואים הראשוניים של השירים שלו שלח שמיר מלכתחילה להתרשמותה של חברת התקליטים GodMode שמתמקדת בלהקות Pאנק. יום אחרי ששלח את גרסאות הדמו של השירים קיבל שמיר טלפון מבעל החברה, המפיק המוזיקלי ניק סילבסטר, והציע לו לבוא לניו יורק ולהתחיל לעבוד. סילבסטר אמר בעבר כי הדמואים ההם הזכירו לו גרסת אר אנ' בי ל"Yeezus" של קניה ווסט. "לניק (סילבסטר, המפיק המוזיקלי ובעל הלייבל – אז"א) יש אהבה עצומה לפופ ודאנס בעוד הוא עצמו לגמרי איש Pאנק", אומר שמיר ומציין שהוא אוהב להיות בחברת אנשים שלא כולאים את עצמם בתוך הגדרות.
ממש כמו להקות ה־Pאנק האהובות עליך, The Slits ו־Vivian Girls.
"בהחלט, אלו לא להקות Pאנק רגילות ואני אוהב את ההרמוניות שלהן, את האלמנטים הפופיים שבהן. הן השראה גדולה עבורי".
האלבום החדש "Ratchet" הוא למעשה המשך והרחבה של תהליך העבודה שהניב את האי.פי "Northtown" – על שניהם חתום סילבסטר כמפיק. "אני כותב את הרוב המוחלט של המילים", הוא מסביר ומוסיף שבפן המוזיקלי הוא אחראי על המלודיות שבדרך כלל מתחילות בכמה אקורדים שהוא פורט על גיטרה ומקליט לדמו ראשוני, "ולפעמים התהליך מתהפך וניק מפיק את המוזיקה ושולח לי לכתוב לה מילים", הוא מוסיף.
שם השיר הראשון באלבום נקרא "Vegas", ואת האי.פי שהוצאת לפניו קראת על שם השכונה שגדלת בה בווגאס. נראה לי די בטוח להגיד שלעיר יש מקום חשוב בחיים וביצירה שלך.
"בפרבר שבו גדלתי שום דבר לא קורה, פשוט כלום. זו מין שכונה טובה כזאת, בלי הרבה פשע, עם אוכלוסייה מגוונת מאוד. הייתה לי התבגרות די רגילה של ילד פרברים אמריקאי. הבידוד הזה היה בדיוק מה שעודד אצלי את היצירתיות וכאילו (שמיר אומר המון פעמים 'כאילו' ו'super'. הייתי מוכרח לקצץ קצת לטובת חוויית הקריאה – אז"א) דחף אותי מאוד ליצור אמנות ומוזיקה, רק כדי להישאר עסוק".
בנורת'טאון זה היה קול להיות שונה, מוזר, ראוותני?
"האמת שכן. זה היה כמו לגדול בכל מקום נורמלי אחר ולקבל מהסביבה תגובות כמו 'מה זה לעזאזל הדבר הזה שאתה לובש', אבל באותו זמן לאף לא באמת היה אכפת, כי בווגאס יש הכל וראו פה טיפוסים משונים לפניי. לא הרגשתי ששופטים אותי או משהו. מהבחינה הזאת וגאס היא בהחלט מקום שקשה לעזוב, כי היא גורמת לך להרגיש טוב עם עצמך".
ועכשיו אתה בניו יורק. שמעתי שלפני שנעשית מוזיקאי היה לך חלום להיות חוואי.
"לפעמים אני עדיין רוצה, הא", הוא מצחקק.
בחיים לא הייתי מנחש מהאזנה למוזיקה שלך שיש לך כאלו אספירציות. השירים שלך מאוד עירוניים, ניאוניים.
"כן… לא יודע, אני מלא קונפליקטים. אני אמנם עושה האוס־דיסקו־פופ כזה עכשיו, אבל האמת שאני בכלל לא מאזין למוזיקה כזו", הוא מצחקק לעצמו בקולו הגבוה. שוב.
רגשן, אפל, ביישן ומוחצן
מהאזנה ראשונית למוזיקה של שמיר מתקבל הרושם שמדובר במוזיקאי מרענן ומקפיץ שמיטיב לבטא את הדור החדש, האינטרנטי והפתוח לרעיונות. שלושה סינגלים שלו, בזה אחר זה, משכנעים שמדובר ביוצר פצצות רחבת ריקודים נהדרות. ואז מגיע השיר "Darker" שגורם לדמותו של שמיר להיתפס כמורכבת יותר. הוא מסביר שהשיר אמנם שקט, אטי ואפלולי, אך בהפוך על הפוך הוא אופטימי יותר מרוב השירים המקפיצים שלו.
"בגדול זה שיר על מוות", הוא מספר, "הוא נכתב בתקופה שסבתא רבתא שלי מתה. היא הייתה זקנה מאוד, אבל בכל זאת הייתה חברה טובה שלי. האמת היא ששמחתי בשבילה כשהיא מתה, כי היא חיה חיים יפים ומלאים וארוכים ועכשיו היא זוכה לנוח על משכבה בשלום. אני חושב שהשיר מסתכל על מוות מנקודת מבט חיובית".
ובכל זאת, לעומת שירים כמו "Make a Scene" ו"On the Regular" הוא מציג פן שונה לגמרי שלך.
"קודם כל, אני טיפוס מאוד מדוכדך ואמוציונלי, כך שלכתוב שירים כאלה, אטיים ומלנכוליים, זה לגמרי הקטע שלי. למעשה דווקא הקטעים היותר דאנסיים הם בגדר התנסות חדשה עבורי וזאת הסיבה שרציתי לתת מקום לשני הצדדים האלה באלבום. גם הקטעים המרימים יותר הם עדיין מאוד רגשיים ולאו דווקא שמחים".
אם כבר מדברים על האופי שלו, שמתי לב ששמיר נוטה לצייץ לעתים קרובות את התחזית האסטרולוגית למזל סרטן בחשבון הטוויטר שלו. כשהוא נשאל לגבי מאפייני המזל הוא כמובן פורץ בצחוק ילדותי קטן. "הרבה אנשים במזל סרטן הם רגשנים ואפלים, שקטים וביישנים. גם אני כזה, אבל אני גם מוחצן מאוד, ואני חושב שהשילוב הזה יוצר שילוב מעניין". הוא צודק. גם מערפול הזהות המינית שלו קשה להתעלם, אף שהוא נוטה להתבטא מעט מאוד לגביה.
אמרת בעבר, ואני מצטט: "אף שכל תפקידי כאן הוא לעשות אמנות, העובדה שאני חסר ג'נדר קצת מערערת אנשים, וכשזה קורה אני מרגיש שאני עושה את העבודה שלי". אם כך כן חשוב לך לקדם חופש מגדרי למרות הכל?
"הממ, לא. זה לא ממש חשוב לי. זה לא נושא שאני מנסה בהכרח להביא לקדמת הבמה. הרבה אנשים מסתכלים עליי ואומרים 'אה, הוא כמו דיוויד בואי, אה, הוא כמו פרינס', חושבים שאני מנסה לשחק כל הזמן עם עניין המגדר, אבל זה לחלוטין לא מכוון, זו לא פרסונה שהנדסתי לעצמי מתוך איזושהי אידיאולוגיה או רעיון שיווקי. אני פשוט כזה, תמיד הייתי הילד האנדרוגיני הזה. אז לשאלתך, אני בהחלט רוצה להגיד שכן, זה מי שאני ויש עוד הרבה כמוני, שמייצגים צד נוסף של בני אדם – ואתם צריכים לגמרי להתרגל לעובדה הזאת".
הוא אמנם לא מאבד את העשתונות ונשמע עדיין קוּל לגמרי גם כשלא מרפים מהעיסוק בנושא, אך הנקודה בכל זאת צריכה להתבהר. לְמה שמיר מתכוון כשהוא אומר שהיעדר המגדר שלו מערער אנשים וזה גורם לו להרגיש שהוא עושה את עבודתו? האם הוא מתכוון לכך שהוא שמח לגרום לאנשים להיחשף למנעד אנושי מגוּון שאולי לא היו ערים לו לפני כן, ובכך בכל זאת יש לו איזשהו רצון לייצג משהו?
"בדיוק כך", הוא נשמע מרוצה. "אפילו אם תשים לרגע את עניין המגדר בצד, מעצם העובדה שאני מתנהג כפי שאני מתנהג וזה גורם לאנשים אי נוחות – במובן של ניסיון לעכל משהו שחדש להם – אני מרגיש שאני עושה את תפקידי. אם אנשים לא יהיו ב־100 אחוז כנים ונאמנים למי שהם מבפנים, אף אחד לא יצליח להבין אף אחד אחר. כולנו בני אנוש ייחודיים שפשוט מפחדים שלא יבינו אותנו. אותי, באופן אישי, זה מעולם לא הדאיג".
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב
