"אתן חייבות לבוא ללונדון", הפציר בהתלהבות מנהל חברת התקליטים XL Recordings בשתי התאומות, ליסה ונעמי דיאז, אחרי הופעה אקוסטית שלהן בפריז. האחיות, שהיו אז בקושי בנות 19, לא היססו לרגע וכך החל סיפור אהבה בינן לבין בעלי החברה – מפיק העל ריצ'רד ראסל (ב־XL, יצאו בין היתר אלבומים של אמנים כמו אדל, ומפייר וויקנד ורדיוהד, אם להמחיש את רוחב היריעה הסגנונית). "הוא לא ממש אמר לנו כלום כשבאנו אליו", הן מספרות בריאיון לקראת הגעתן לשתי הופעות בשבוע הבא בבארבי (עדכון: ההופעות נדחו ל-22 ו-23 בפברואר). "הוא לא הבטיח דבר", הן ממשיכות, "רק ביקש להכיר אותנו. דיברנו איתו על מוזיקה כל היום, על דברים שאנחנו אוהבות ועל כאלה שאנחנו לא ממש אוהבות".
נעמי וליסה דיאז, המוכרות יותר בשם Ibeyi, שהכו גלים בעולם המוזיקה בשנה האחרונה, הן בנותיו של הפרקשניסט המנוח מיגל "אנג'ה" דיאז מהבואנה ויסטה סושיאל קלאב. "אם הוא היה בחיים היום בטח לא היינו הופכות למוזיקאיות", מודה ליסה. Ibeyi התייתמו מאביהן כשהיו בנות 11. "נעמי התחילה לתופף על קחון יום אחרי שאבא מת", מספרת ליסה, "אני מניחה שמוזיקה הייתה דרך להרגיש קשורות אליו".
בפעם השנייה שהוזמנו האחיות ללונדון, היה זה כבר כדי לעבוד עם ראסל באופן רשמי על אלבום בכורה. "זה קרה נורא מהר", אומרת נעמי. מבין השתיים, היא חולת ההיפ הופ, האחראית על המקצבים, התיפוף והקולות, בעוד ליסה היא הזמרת והפסנתרנית. ליסה בעלת מזג שקט יותר ואהבתה המוזיקלית הגדולה היא סול. במוזיקה שלהן, Ibeyi משלבות נגינת קחון, קלידים, סמפלר וכלי הקשה שונים, והן שרות באנגלית ובשפת היורובה (השפה המדוברת בניגריה), שהגיעה לקובה ולקאריביים עם עבדים ממערב אפריקה. פירוש השם Ibeyi ביורובה, אגב, הוא "תאומות".
האלבום של Ibeyi ראה אור בתחילת השנה וזכה לשבחי הביקורת. האחיות דיאז הצליחו לחבר בו בקלילות בין שמחת החיים שלהן לאבל ולמוות שחוו במשפחה, בין המסורת העתיקה של בני עמן לפופ העכשווי של בנות גילן ובין מוזיקת הנשמה לאלקטרוניקה מבית מדרשו של ראסל (ראסל אחראי, בין היתר, על "I’m New Here", האלבום האחרון שגיל סקוט־הרון הוציא בחייו ועל "Everyday Robots" של סולן בלר דיימון אלברן).
כך יצא שחובבי מוזיקת עולם מצד אחד ואוהבי פופ מתוחכם ואינדי מעודכן מצד שני מיהרו לחבק אותן, איש איש מסיבותיו, ואפילו כבר הספיקו להמציא להן שם ז'אנר חדש – דום־סול. ליסה ונעמי, לעומת זאת, טוענות שבחיים לא שמעו על דום־סול. "אנחנו לא קוראות את כל מה שכותבים עלינו", אומרת ליסה, ללא שמץ התנשאות. "אני חייבת עכשיו ללכת לשמוע את זה, נשמע ממש מעניין", היא מוסיפה בצחוק מתגלגל שיחזור לאורך כל השיחה.
האלבום מושפע מאירועים עצובים – ממות אביכן וגם ממותה של אחותכן. עם זאת, עדיין מדובר באלבום כיפי ולא מדכא.
ליסה: "כן! כן! תודה לך שאתה אומר את זה. בטח שזה לא אלבום מדכא, זה אלבום שכולו תקווה".
אז למה את מודה לי?
ליסה: "אני פשוט שמחה כשאנשים קולטים את זה".
באלבום הבכורה של Ibeyi יש לא מעט אזכורים לדת הסנטריה, המשלבת בין הנצרות הקתולית לבין אמונות מערב אפריקאיות. הסנטריה היא דת שהתפתחה אצל עבדים בני היורובה שנחטפו לקובה ולמדינות בקאריביים. בני היורובה שאפו לשמר את אמונותיהם, אך לקבל גם את עיקרי הנצרות. "מערכת האמונות שלנו מאוד קשורה בסנטריה, אבל אנחנו לא דתיות כמובן", מבהירה ליסה, שוב באותו צחוק מתגלגל. "סנטריה היא חלק כל כך גדול בחיינו, באופי שלנו ובתרבות שלנו, וזו הסיבה שהיא יוצאת דרך המוזיקה. לסנטריה חלק עצום בסאונד של Ibeyi".
למה היה לכן חשוב כל כך להעביר את המורשת התרבותית שלכן דרך המוזיקה?
נעמי: "האמת היא שלא ממש חשבנו על זה. זה בא באופן טבעי, ומפני שזה חלק כל כך משמעותי בנו, חשבנו שאולי זה הייעוד שלנו – לשיר את מי שאנחנו".
אתן גרות בפריז בקרב קהילה של אנשים עם מורשת תרבותית דומה לשלכן?
ליסה: "לא ממש. אנחנו בנות מזל שזכינו לגדול בסביבה כל כך מגוונת מבחינה תרבותית. אנחנו בעצמנו מיקס של תרבויות, דתות וצבעים".
איך היה לעבוד עם ריצ'רד ראסל?
ליסה: "הרבה רגשות היו מעורבים בתהליך. בכינו, צחקנו, עשינו הכל מהכל. זה היה מדהים ונוצר קשר מאוד מיוחד בינינו. אנחנו כבר עובדות איתו על אלבום שני. הוא מדהים. צחקנו כל היום. כשיש לך כזה חיבור מיוחד עם בן אדם, אתה פשוט נהנה מהזמן איתו".
נעמי: "מה שאהבנו במיוחד הוא שאפילו שהוא מפיק מאוד נחשב – הוא לא בא בגישה של 'אני המפיק ואני יודע מה צריך להיות, אל תיגעו פה בשום דבר ואני אדאג לכן לאלבום'. להפך, הוא נתן לנו חופש אדיר. למעשה אנחנו הפקנו את האלבום לא פחות משהוא הפיק אותו. הוא אמנם הדריך אותנו, אבל אף פעם לא אמר לנו לא. היה בינינו דיאלוג. בסופו של דבר אנחנו בחרנו מה לעשות, וזו הרגשה נפלאה".
מה תעשו שונה באלבום החדש?
נעמי: "על השירים לאלבום הראשון עבדנו מגיל 14 עד 19. רוב השירים כבר היו קיימים הרבה לפני שידענו שאנחנו מקליטות אלבום. עכשיו העבודה תהיה מכוונת מלכתחילה להוצאת אלבום. זה תהליך שונה מאוד. אנחנו רוצות שהאלבום יהיה הרבה יותר היפ הופ. כלומר, אני רוצה".
יהיה בו גם ראפ או רק ביטים ומקצבים של היפ הופ?
נעמי: "אולי נארח בו ראפרים, כן. עוד לא סגור. מה שבטוח הוא שאני לא הולכת לעשות ראפ בעצמי. אני יכולה לנסות, אבל נראה לי שאהיה ממש גרועה בזה. לאלבום השני עדיין יהיה סאונד של Ibeyi, אבל הוא יהיה הרבה יותר גדול. עדיין יהיה בו יורובה, קצת סאונד של טרנצ'טאון (שכונה בקינגסטאון, ג'מייקה – אז"א) אבל בעיקר הרבה יותר היפ הופ".
ליסה: "היפ הופ זה לא מה שאני מאזינה לו בדרך כלל, למרות שאני אוהבת גם את זה. לשלב את הסאונד הזה באלבום הבא זה רעיון מצוין לדעתי, כי אני מעדיפה שהוא יהיה יותר מרקיד. האלבום הראשון היה ברובו מאוד דאון טמפו".
קיבלתן בטח תגובות מעניינות למוזיקה שלכן.
ליסה: "אני חושבת שהתגובה הכי מרגשת שקיבלנו, ויותר מפעם אחת, היא שהמוזיקה שלנו גרמה לאנשים להחלים. זה הדבר הכי טוב שמישהו יכול להגיד לנו. זה החלום".
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב
