כל החתיכים הלכו: איה זהבי פייגלין משיקה אלבום סולו ראשון. ראיון

אחרי שבע שנות פעילות שבהן הפכה לאחת מלהקות הרוק הבולטות באינדי המקומי, להקת כל החתיכים אצלי התפרקה. כעת, כשנתיים אחרי, רואה אור אלבום הסולו הראשון של מנהיגת הלהקה, הסולנית וכותבת השירים איה זהבי פייגלין. "שבעה שירים" הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין פייגלין, שהמשיכה לכתוב שירים ללא ייעוד ברור אחרי התפרקות הלהקה, לבין חברתה המוזיקאית הילה רוח – שהפיקה את האלבום החדש.

בשנה האחרונה פייגלין (28) מופיעה עם שירי האלבום, מלווה בהרכב נגנים חדש שהשתתף בהקלטתו, ובו עינב ג'קסון כהן בפסנתר, נמרוד לביד בבס ואילן טננבאום בתופים. לקראת השקתו בהופעה ביום שלישי באוזןבר, נפגשנו עם פייגלין לשוחח על האלבום החדש, ששונה מאוד מכל מה שעשתה עד כה עם החתיכים, על הניגודים החזקים שבאים לידי ביטוי בשיריה החדשים ועל הלימבו הקיומי שהם מתארים.

אל הפגישה בינינו הגיעה פייגלין מרוגשת כולה, אחרי שהופיעה בתוכנית רדיו של יואב קוטנר. "לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן – ללכת לנגן ברדיו", היא אומרת מחויכת, "איזה מגניב זה שאפשר להתרגש מדברים כאילו הם פעם ראשונה. זה סיבוב שני כזה, והוא מרגיש כמו סיבוב ראשון בהרבה מובנים".

כעת, כשהזרקור מכוון אליה בלבד, נדמה שפייגלין זונחת את הרוקנ'רול הבועט ואת הגסויות הרבות שהיו מנת חלקה בכל החתיכים אצלי, לטובת אלבום שהוא אישי באופן אחר – שקט יותר, מוגן פחות. ייתכן שזה נובע גם מכך שאת השירים היא כתבה אחרי התפרקות הלהקה, בלי לחשוב מה יגידו חברי הלהקה או הצופים בקהל. כך מוצאת את עצמה פייגלין שרה על ברלין מצד אחד ועל חדרה מנגד, על צפייה בסדרות בסטרימינג ועל החלום לעוף אל מול העובדה שהיא אפילו לא מסוגלת לעמוד כמו שצריך.

בשיר "חדרה" היא שרה על מערכת היחסים עם המושב הריק שלידה כשהיא נוהגת, וכמו בשירים אחרים – גם בו היא מפגינה הומור, אך זהו הומור מסוג מאוד מסוים. מאוד עגום. נכון לעכשיו, זהו השיר האהוב עליי באלבום. "אם אעצום עיניים, אולי הוא מלטף אותי גם," היא שרה. הוא, כלומר הכיסא ריק. "אי אפשר לעצום עיניים באמצע הכביש", היא פוסקת בפזמון.

"חדרה" הוא שיר נורא.
"הו, תודה… כלומר, זה שיר מאוד בודד. אני חושבת שבדידות היא התמה של כל האלבום".

בדידות אכן חוזרת ומופיעה, בביטויים שונים, בכל השירים. בשיר "כולם", המבודח והעוקצני גם הוא, נדמה כי היא נהנית בחברת עצמה, לבד בבית, כשהיא שרה על כל התחביבים הפרטיים שלה: איך היא מתחזקת מערכות יחסים עם סדרות בצפייה ישירה ועם 4,000 חברים וירטואליים. בית שלם מוקדש לאוננות במקלחת. "נראה לי שאתה הגבר הראשון שזיהה את זה, אז כל הכבוד. גם לא כל הבנות בכלל מבינות שזה מה שאני אומרת", היא אומרת. נשמע כיף ומדכא בו זמנית, כמו להרגיש כלואה בדירה ביום חופשה ואיכשהו ליהנות מזה.

פייגלין מופתעת כשאני מעלה בפניה את עניין הניגודים הקיצוני שעולה מתוך שירי האלבום. בשיר "ברלין" היא מתלוננת בפני אימא שלה על כך שהיא לא מסוגלת לעמוד על רגל שמאל (פייגלין צולעת ברגל שמאל בעקבות ניתוחים שעברה בצעירותה), ואילו בשיר "חדרה" היא מבינה מאביה שתיאורטית היא יכולה לעוף. שלא לדבר על הניגודים בשמות השירים עצמם, בין "ברלין" ל"חדרה" ובין השיר "ג'וק" לשיר "דינוזאור".

"מצד אחד אני רוצה את הדבר הכי פשוט – לעמוד על רגל שמאל, שלפעמים גם זה קצת קשה, לפעמים גם לעמוד עם שתי הרגליים על הקרקע בלתי אפשרי – ומצד שני אני רוצה לעוף. אני הכי רוצה לעמוד על שתי רגליים ואני הכי רוצה לעוף".

את גם חולמת להיות מישהי אחרת, גבוהה ובלונדינית, כפי שאתה שרה ב"ברלין"?
"כל הזמן. ההבנה היותר עמוקה היא שלונדון לא מחכה לי, וגם שם הייאוש הוא אותו ייאוש. בשירים שאני כותבת אני יכולה להקיא את כל הגחמות שלי. זה מה שאני עושה". לא בכדי היא מזכירה את השיר "לונדון", שכן גרסת כיסוי רוקיסטית שלו הייתה אחד השירים המבוקשים בהופעות של כל החתיכים אצלי.

איך הילה רוח הגיעה להפיק את האלבום?
"אני התחלתי לכתוב שירים, וזה בא בלי שהתכוונתי. סיימנו את הפעילות של הלהקה ולא ידעתי אם אני רוצה להמשיך להיות מוזיקאית, ופתאום באה 'שעת כישוף' – כך היינו קוראות לפגישות בחוג הקטן שאני והילה היינו עושות יחד. אנחנו חברות טובות מאוד כבר קרוב לעשר שנים. התחלנו להיפגש פעם או פעמיים בשבוע, לנגן זו לזו שירים ולכתוב הערות זו לזו. באיזשהו שלב, אחרי כמה סשנים כאלו של 'כישוף', הילה אמרה לי: 'את יודעת, אפשר לעשות מזה אלבום. את יכולה לעשות אלבום גם בלי החתיכים. זה יהיה ממש כיף ומגניב'. היא הפיקה את האלבום של דניאל ספיר ויונתן לויטל, והתחילה להפיק גם את שלה ואת שלי במקביל".

במה היא תרמה?
"אני לא יודעת לעשות את כל הדברים שהיא עשתה. בא לי שזה יישמע ככה וככה, והיא יודעת לפרוט את זה לפרקטיקה של עיבוד, של סאונד, של בחירת תפקידים. זו יכולת שלא לכולם יש, והיא ממש טובה בזה. זו יכולת לשמוע מוזיקה בצורה ממש ממש טובה. היא הייתה מאוד דומיננטית לצד זה שהיא כל הזמן בדקה מה אני רוצה שיהיה, מה הקונספט של כל השיר".

בשיר "גיבור" את מתעסקת באגו הפגוע של מי שחווה דחייה. זו ביקורת עצמית?
"ברור".

לו היית רוצה שזה יהיה כל כך ברור לא היית כותבת אותו בלשון זכר.
"לפעמים דווקא במקום הכי כואב אתה מנסה להרחיק. גם בזה יש ביקורת עצמית, קחי את האגו שלך, תתאפסי ותדברי על עצמך".

את מטיפה לעצמך מוסר גם סגנונית וגם מוסרית. אגב, קראתי שמאשימים אותך בכך ש"חדרה" גנוב מ"Fade Into You" של מאזי סטאר.
"כן, זה יצא מאוד דומה, אבל זה שיר שסיבוב האקורדים שלו הוא שליש מהשירים שאנחנו מכירים. לא התכוונתי לגנוב, אבל כשאתה מתעסק באמנות אתה כל הזמן מצטט דברים. אני אוהבת את זה. באג'נדה שלי, בהרבה שירים שאני כותבת ואחר כך רוצה להלחין אותם, אני לוקחת השראה מדברים שאני אוהבת. במקרה הזה גיליתי את זה בדיעבד, אבל יש שירים שבהם אני עושה את זה במכוון. אף אחד לא מזהה שזאת גנבה, אבל אני יודעת את זה בסתר לבי – ואני סבבה עם זה לגמרי".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב