רק אלוהים יודע: ניסיתי לראיין את בריאן ווילסון וחזרתי עם תשובה אחת

"קשה לדבר על עצמך, זה באמת קשה. זה לא באופי שלי", מתפתל בריאן ווילסון כשאני מנסה להבין מה כל כך קשה להתראיין. האיש שאחראי לעיצוב הסאונד וההרמוניות שילכו וישפיעו על אינספור להקות ומוזיקאים אחריו ולאלבום מופת שאין מספיק סופרלטיבים לתארו, נוטה להסתפק בתשובות קצרות, לחזור על עצמו, לעתים לא לענות כלל או להשיב תשובות מתסכלות. "אני לפעמים שומע את אותן שאלות שוב ושוב. אני יודע שזה חלק מהעניין, אבל אחרי יותר מ־50 שנה, נראה לי שאני מתחיל להתרגל לזה", הוא מוסיף בלקוניות. זה לא הקל את המשך השיחה.

ווילסון (73), האיש שהוא הביץ' בויז, יגיע לראשונה לישראל להופעה אחת במסגרת סיבוב ההופעות המציין 50 שנה לצאת אלבום המופת "Pet Sounds", שכולל להיטים דוגמת "God Only Knows", "Wouldn’t It Be Nice" ו"You Still Believe in Me". הוא צפוי לבצע את כל שירי האלבום, שנחשב לאחד החשובים בכל הזמנים, מלווה בלהקה ובחברי הביץ' בויז אל ג'רדין ובלונדי צ'פלין.

ווילסון הקים את הביץ' בויז ב־1961 בקליפורניה עם בן דודו מייק לאב וחברם אל ג'רדין. את ההרכב המקורי ניהל מוריי ווילסון, אביו של בריאן, והיו חברים בו גם שני אחיו, קארל ודניס, אשר אינם עוד בחיים. הלהקה, שהחלה כחבורה של נערים, נחשבת כבר שנים לחלוצת הסאונד של החוף המערבי ומזוהה עם תרבות גלישת הגלים, אף שזה רק קטע תדמיתי: ווילסון ורוב חברי הלהקה מעולם לא היו בעניין של גלישה.

נוסף על גלישה, בחורות, מכוניות ושמש, סימן ההיכר שהכי מזוהה עם הביץ' בויז, בזכות ווילסון, הוא ההרמוניות הקוליות שזכו מאז לכינוי שהפך למטבע לשון בעולם הרוק – "הרמוניה צפופה". העובדה שווילסון חירש מילדות כמעט לגמרי באוזן ימין (לטענתו בעקבות מכה שחטף מאביו) לא מנעה ממנו להיות דמות חלוצית בתחום ההפקה המוזיקלית. בעקבות כך הוא גם מעולם לא שמע בסטריאו – מה שהייתה מילת הבאזז הכי חמה באולפני ההקלטות של אמצע שנות ה־60.

ווילסון חי באחוזת ענק בשכונת בל אייר שבבוורלי הילס עם אשתו, חמשת ילדיהם וכמה כלבים. שגרת חייו כוללת טיולים ארוכים בפארק, נגינה, צפייה בטלוויזיה והתעמלות גופנית. טוב, גם בצעירותו הוא לא היה בדיוק הטיפוס הניהיליסט של סקס, סמים ורוקנ'רול, אף ש"Pet Sounds" בהחלט הושפע מהתנסויותיו ב־LSD (למורת רוחם של כמה מחבריו ללהקה) – מה שגם קרוב לוודאי תרם לא מעט להידרדרות במצבו הנפשי. מאז שהתנסה לראשונה בסמים פסיכדליים ב־1965, ווילסון סובל מהזיות שמע ושומע קולות בראשו (באמצע שנות ה־80 הוא אובחן כסובל מסכיזופרניה. דיאגנוזה זו בוטלה באבחון מאוחר יותר, אבל התפיסה הציבורית של ווילסון כסכיזופרן כבר התקבעה).

הקולות, הדיכאון, ההתמכרות לסמים וסדרה של אשפוזים קצרי מועד גרמו לעזיבתו של ווילסון את הביץ' בויז, ומשם הוא יצא לקריירת סולו שידעה עליות ומורדות, והחל מאמצע העשור הקודם – פריחה מחודשת. יש אף תיאוריות הגורסות כי הקולות שווילסון שומע הם שהעניקו לו את ההשראה לתפקידים המלודיים שכתב לחברי הלהקה.

האם אי פעם הקולות האלה נשמעו בראשך במהלך הופעה?
"זה תלוי. לפעמים אני שומע אותם ולפעמים לא".
.
על השאלה "מה הקולות האלה אומרים לך וכיצד אתה מתמודד איתם?" ווילסון בוחר שלא לענות. אולי בצדק. עם זאת הוא מספר שהמוזיקה היא שמגנה עליו כיום מפני מחשבות רעות. "אני הולך לפסנתר שלי ומנגן, אני נמצא עם המשפחה שלי ואז הכל בסדר". זו לא הפעם האחרונה שבה יזכיר ווילסון את משפחתו בריאיון. לדבריו, הדברים שהוא הכי מוקיר הם ימי הזוהר של הביץ' בויז ("זה בהחלט משהו להודות עליו") והמשפחה שהקים. "אני מאוד אסיר תודה על המשפחה שיש לי", הוא חוזר לא אחת בריאיון ומספר שהתרופה האמיתית לכל צרותיו היא היכרותו עם אישתו, מלינדה לדבטר, שאיתה אימץ שלושה ילדים שהצטרפו לשני הילדים שלו מנישואיו הראשונים.

ב־1966, אחרי "Pet Sounds", החל ווילסון לעבוד על "Smile", שהיה יצירה גרנדיוזית שהשלמתה נדחתה ונדחתה בעקבות המערבולות והסערות שידעו חייו האישיים. כאמור, ווילסון מעולם לא באמת היה איש של ים וגלים, אבל הוא בהחלט אהב את החוף – ובשלב זה של הקריירה שלו היה סבור שלהלחין כשאצבעות רגליו נמצאות בתוך החול יכול לעשות פלאים ליצירתיות שלו. אז הוא עשה את המעשה ההגיוני והקים באמצע חדר האוכל בביתו ארגז חול ים (שמונה משאיות של חול נדרשו כדי למלא אותו) ובמרכזו הציב את פסנתר הכנף היקר שלו, למרבה האימה של מכוון הפסנתרים הקבוע שלו. "Smile" יצא בשלמותו רק ארבעה עשורים מאוחר יותר והסיבות שבגינן נגנז בזמנו מתוארות יפה בסרט "אהבה וחסד" מ־2014.

איך הייתה בשבילך חוויות הצפיה בסרט בפעם הראשונה? מה הרגשת?
"זה היה מוזר, אבל גם כבוד גדול שעשו סרט על חיי. היה לי קשה לצפות בקטעים שתיעדו את התקופות הקשות, בייחוד אלה עם ד"ר לאנדי. אבל הרגשתי שפול דאנו וג'ון קיוזאק עשו עבודה מופלאה".

הסרט המרגש והמומלץ מאוד מתמקד בעבודה המורכבת על "Pet Sounds" ועל הלהיט "Good Vibrations" ובהשפעתו הרעילה של הפסיכותרפיסט השנוי במחלוקת יוג'ין לאנדי, שכפה על ווילסון טיפול תרופתי והשתלט על חייו בצורה לא אתית ולא חוקית. חרף הבעיות הנפשיות הרבות ווילסון ממשיך ליצור עד היום, ואלבומו האחרון וה־11 במספר, "No Pier Pressure", יצא בשנה שעברה ובו שיתף פעולה עם מוזיקאים בהם הצמד She & Him (אם. וורד וזואי דשנל).

מה הרגשתך לגבי הדרך שבה "No Pier Pressure" התקבל?
"נראה לי שאהבו אותו. היו לי כמה מוזיקאים מעולים שהשתתפו בו – זה היה כיף". האם הוא יבצע גם שירים מתוכו בהופעות הקרובות? "ייתכן", הוא עונה בדרך האופיינית לו. באותה מידה הוא יכול היה לענות על רוב השאלות בציטוט העצמי המתבקש: "God only knows". למעשה הוא יעשה זאת בהמשך.

אילו שירים תבצע עם הלהקה נוסף לשירי "Pet Sounds" בטור הקרוב?
"כמה שירים נדירים, כמה מאלבומי הסולו שלי וכמובן קלאסיקות ביץ' בויז ושירים שאהובים עליי במיוחד".

איזה שיר אתה הכי אוהב לבצע בהופעות?
"'God Only Knows'". ווילסון גם טוען שהשיר היה גם הקשה ביותר לכתיבה מבין כל יצירותיו. "הייתי צריך לעבוד ממש קשה כדי להשיג את סידור האקורדים המושלם", הוא מוסיף.

ולמה אתה הכי מצפה בהופעות הקרבות?
"לבצע את 'God Only Knows'".

זה זלג ממני כמו מים

הביץ' בויז כונתה "הלהקה של אמריקה", אך מעולם לא הצליחה בישראל כמו יריבתה הנצחית הביטלס, אף שמכרה יותר מ־100 מיליון אלבומים. במהלך פעילותה היא הוציאה 36 להיטים שהגיעו ל־40 המקומות הראשונים במצעד הפזמונים האמריקאי (יותר מכל להקת רוק אמריקאית אחרת). השירים היותר מוכרים שלה הם "California Girls" ,"I Get Around" ו־"Good Vibrations". האחרון אמנם יצא ב־1966 – השנה שבה יצא "Pet Sounds" – אך לא נכלל בו משום שלא התאים לאופי האלבום שהיה יצירה מורכבת, עדינה ומתוחכמת, שונה מאוד מרוק הגולשים הפשוט והקליל של שנותיה הראשונות של הלהקה.

אתה נחשב לאחד מכותבי השירים החשובים ביותר בכל הזמנים. האם אתה גם מרגיש כזה?
"ובכן, כן, אני יודע שכתבתי כמה שירים נהדרים והפקתי כמה אלבומים מעולים".

בשנות האלפיים המוקדמות החל אצל ווילסון פרץ יצירתיות מחודש. נוסף על "Smile" הוא הוציא עוד שישה אלבומים, ואחד מהם מוקדש למוזיקאי האהוב עליו בכל הזמנים – המלחין ג'ורג' גרשווין – ומורכב מיצירותיו בעיבודים מחודשים. "פשוט הרגשתי מוכן שוב. זה זלג ממני כמו מים".

עדיין מרגיש יצירתי?
"כן".

אין בך פחד שהרוטינה ששומרת עליך בריא ומאוזן תופרע על ידי היציאה לסיבוב ההופעות?
"בכלל לא! לצאת להופיע זה נהדר, אני מניח שזה סוג של רוטינה בפני עצמה. ולהיות על במה ולשיר לקהל מרגיש לי כמו דבר מרפא מאוד".

מה גרם לך מלכתחילה לצאת מביתך, מאזור הנוחות שלך ומהשגרה שמיטיבה עמך, לטובת סיבוב הופעות בינלאומי?
"אני רוצה לעשות אנשים שמחים ובימים אלה להופיע לייב עושה אותי שמח".

ובכל זאת, איך אתה נרגע בזמנים של סיבובי הופעות?
"אני שותה תה".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל לאביב