"היו לי חוויות אינטנסיביות לאחרונה, אני מרגיש כאילו עברתי במנהרה קוסמית לשטיפת מכוניות", אומר ג'ונתן דונהיו, סולן להקת מרקורי רב. "השנים האחרונות היו עבורי כאילו פעמוני הנפש החלודים והישנים שלי עברו התכה", הוא מוסיף ונשאר חידה. דונהיו מתגלה בריאיון כטיפוס היפי למדי, לא שזה אמור להפתיע לגמרי את מי שמכיר את המוזיקה של מרקורי רב. התשובות שלו נשמעות לעתים תכופות כאילו הגיעו ממאמר שהפילוסוף הבודהיסטי אלן ווטס לא הספיק לכתוב.
מרקורי רב תחזור להופעה בתל אביב זו הפעם הרביעית, ב־20.7 בבארבי, זמן קצר אחרי שהוציאה את אלבומה החדש, "The Light in You", שמוסיף קצת אור לסאונד האפל והדרמטי שלה.
עושה רושם ש־”The Light in You” הוא אלבום אופטימי, על אף שנפתח במקום אפל.
"גם אני רואה אותו ככזה. בהחלט יש איזו קשת דרמטית לאלבום כמכלול. מסלול מאפלה אל תוך האור. בצד הלירי יש הדגשה של התאוצה האמוציונלית הנחוצה בכדי לפרוץ דרך מילוט מאווירה של בדידות לתוך הבנה טובה יותר של יכולתנו ליצור קשר זה עם זה, כחברה".
יש סיבות ספציפיות לאופטימיות הזאת?
"אני חושב שלא משנה מה קורה, בין אם זה קשור בעבודה, אהבה, אובדן או אפילו מוות, ככל שההבנה שלנו את החיים גדלה כך גם האופטימיזם נעשה קל יותר להשגה. עם זאת, למרות שקשה להבחין בכך, אני מוצא שמעבר לכל דרגה של סבל אנושי קיימות ההתגלות המאוזנת של הקוסמוס בנו והאהבה שלו אלינו כבני אנוש". אמרתי לכם היפי.
בפעם שעברה שמרקורי רב היו כאן, זה קרה במסגרת סיבוב הופעות מיוחד שנקרא Clear Light Ensemble, שבו הלהקה ביצעה פסקול חי ומאולתר לסרטי אוונגרד ניסיוניים מזרם הפלוקסוס (זרם אמנותי שהושפע מדאדא, ויצרו בו אמנים כגון ג'ון קייג' ויוקו אונו). למרבה השמחה ועל אף הקונספט המאיים משהו, ההופעה הייתה נהדרת. "לאחרונה ביצענו יחד עם סיימון ריימונד מהקוקטו טווינס (שיצטרף אליהם בהופעה הקרובה בתור בסיסט – אז"א) פסקול מאולתר לסרט הדני ‘Vampyr’ באולם קסטרו האגדי בסן פרנסיסקו שהיה מלא מקצה לקצה", מוסיף דונהיו, "הקהל כולו נעמד על רגליו. ישנו ממש טוב באותו לילה".
האלבום החדש, "The Light in You", לא רק שמורכב ממעין קשת שהולכת מהאפל אל האור, אלא גם מחולק באופן די דיכוטומי בין חלקו הראשון שמכיל שירים טריפיים ומלנכוליים לבין החלק השני שנשמע כמו מחווה ללהקות הפופ האהובות על מרקורי רב מהסיקסטיז. מין רוק פסיכדלי צבעוני וקליל, כולל סיטר, בונגוס והכל. אפילו יש שם איזכור של ג'ורג' הריסון באחד השירים אם הכיוון לא היה מספיק ברור. החלק הראשון טוב יותר אבל אם לשפוט על פי מילותיו של דונהיו, טוב שהשינוי הגיע, לפחות עבורו. "הכתיבה שלי תואמת את החיים האישיים", הוא אומר, "כשהעבודה על האלבום הסתיימה, הייתי מופתע לגלות עד כמה הקשת הדרמתית של השירים תואמת את קשת הדרמה בחיים שלי בשנים האחרונות". הוא עדיין מסרב להיכנס לפרטים.
ולמה לקח לכם 7 שנים מאז האלבום הקודם להוציא אותו?
"זרעים באדמה – תוציא אותם מוקדם מדי והפרי ייצא מריר. תשאיר אותם יותר מדי זמן והפרי יירקב. לשמחתי, 25 שנה העניקו לחוואי קצת סבלנות".
שלושת האלבומים הראשונים של מרקורי רב, בראשות הסולן דיויד בייקר, היו פרועים מאוד ושונים ממרקורי רב של היום. בימי בייקר, הלהקה נחשבה להרכב קאלט צבעוני של נויז ופסיכדליה מחורפנת ואקלקטית מאוד. רק אחרי שבייקר עזב את הלהקה ואת מקומו תפס הגיטריסט התיאטרלי ג'ונתן דונהיו, שינתה הלהקה את סגנונה לכיוון החלומי והמלודי שמזוהה איתה כיום.
את כוחן המתפרץ של הגיטרות הPאנקיות ואת כלי הנשיפה שנשקו לדו־וופ החליף הסאונד ההזייתי־מלנכולי של "Deserter’s Songs" – אלבומה הרביעי מ־1998. היה זה אלבום נגיש ומלודי יותר מכל דבר אחר שהוציאה קודם לכן, שבו כמעט כל שיר יכול היה לצאת כסינגל. כנראה שהוא לעד ייחשב למגנום אופוס שלה. כשראה אור אלבומה החמישי, "All Is Dream" ב־2001, עם הפקה בומבסטית עמוסת תזמורים, אך לא פחות אינטימית, כבר היה ברור שמרקורי רב עברה מטמורפוזה טוטאלית.
ההכרה העולמית החדשה בקרב חוגי האינדי והאלטרנטיב נזקפה במידה רבה לזכות בסיסט הלהקה לשעבר דייב פרידמן. פרידמן העניק הפקה חללית, מוזרה ומסתורית למרקורי רב והוא מי שאחראי גם להפקה של אלבומים גדולים של הפליימינג ליפס, סלייטר קיני ו־MGMT. האלבום החדש של מרקורי רב הוא הראשון שהיא הפיקה בלעדיו. "אם יש משהו שהבנו לאורך השנים הוא שהפקה היא משהו שיותר קשור באנשים ובחברויות מאשר בכישורים טכניים", אומר דונהיו,"שם בדיוק באה לידי ביטוי הירידה לפרטים – במיקס של חברויות, לא של ערוצי תופים".
אחד השירים היפים והמיסתוריים ביותר של מרקורי רב הוא "Opus 40" מ־”Deserter’s Songs”. תמיד תהיתי מיהי הבחורה, האישה או הילדה שעליה הוא שר, זו שמגרדת את פרקי ידיה בגשם השוטף ומתמוטטת אל קרקעית האוקיינוס. האם היא בכלל אמיתית? "כן, אבל לא אגלה מיהי", אומר דונהיו ומוסיף "כן אומר שאופוס 40 הוא מקום בהרי קאטסקיל שבמדינת ניו יורק, מקום שקט מאוד עם סיפור שלא יאומן". הי, לפחות ניסיתי. אופוס 40, אגב, הוא פסל סביבתי עצום מימדים שמשתרע על פני 57 דונם, מעין סטונהנג' אמריקאי מודרני שנבנה במאה שעברה על ידי הפסל הארווי פייט.
אתם עדיין מבצעים בהופעות שירים מהאלבומים הראשונים שלכם?
"הרבה שנים לא ביצענו שירים מהאלבום 'Boces', אבל אנחנו כן לפעמים מבצעים מ־'Yerself Is Steam'".
מה דעתך בכלל על החומרים הראשונים של מרקורי רב עם בייקר? אתה אוהב אותם, הם מדברים אליך?
"כן, עדיין. קצת כמו להסתכל על תמונות פולארויד ישנות או לפשפש בבגדים ישנים בארון".
בביקורות מסוימות נטען כי באלבום החדש נטשתם את הנסיוניות לטובת ההשפעות המוזיקליות שעושות לכם את זה כרגע, אתה מסכים?
"נסיוניות היא לא תוצאה של מכות פטיש אקראיות, אלא של לגמרי להניח את הפטיש בצד. כלומר, להתרחק ממה שאתה ידוע בזכותו זהו צעד אמיץ לא פחות מאשר לעשותו ביתר שאת. ההתנסות האמיתית מתחוללת במעבדה הפנימית של התודעה, הרבה לפני שעין הביקורת הציבורית בכלל זוכה לזכות ההפרעה".
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב
