שומרות היער: מסע הנקמה המתוק של האייפרונס בציידי חיות הקריסטל

"בכל הבחירות האמנותיות שלנו – מעטיפת האלבום, המוזיקה כמובן ועד מה שאנחנו לובשות על הבמה – תמיד היופי מוכתם במשהו", אומרת טליה פרי, חצי מצמד הדרים־פופ האייפרונס. "אם יש משהו שאנחנו מזדהות איתו לאחרונה", היא מוסיפה, "זה וואבי סאבי: עיצוב יפני שעוסק באסתטיקה של הרקוב, של הנחרב". אצל פרי והחצי השני של האייפרונס (הסינרים), חווה כהן, הדגש הוא יותר על היפה מאשר על הרקוב והנחרב – אך אלה תמיד נוכחים.

דימוי של יער קסום או שמא מכושף לא רק מופיע שוב ושוב בקליפים של האייפרונס שיצאו לקראת אלבומן השני, "Any Human Heart", אלא גם באווירה הפסטורלית אך המאיימת ששורה על שירי האלבום החדש. "אני חושבת שזאת יותר מהשפעה של יער, זו השפעה של כוחות הטבע", מסבירה כהן, "הקליפ הבא שלנו, לדוגמה, מצולם במים, בתוך הים. אבל כן, היער מושך אותנו, חיות היער אהובות עלינו וכשזה מגיע לדימויים – זה תמיד הולך לשם. אתה יודע, זה כמו שתמיד בסרטים כשנכנסים ליער – יודעים שמשהו הולך לקרות".

פרי סבורה שעולם הדימויים הטבעי, המכושף והמאיים נובע מהאסקפיזם שבמוזיקה שלה ושל כהן, שלוקח החוצה מהעיר, החוצה מהיומיום. "בסך הכל אנחנו חיות במין געגוע למשהו שהוא יותר מחובר לטבע, לאסתטיקה הפראית והאותנטית ולכוחות החזקים שפועלים בו – הטובים, הרעים, המפחידים והמרגשים". כדי להבהיר את הנקודה היא מאזכרת את הסדרה המדוברת של נטפליקס, "Stranger Things" ומסבירה שהמוזיקה שהן יוצרות מגיעה כמו מהמימד ההפוך, האחר, של היער בסדרה. "אבל אצלנו המימד הזה הוא לא רק שלילי", היא אומרת, "אלא כולל את כל מה שלא יומיומי".

האייפרונס קיימות כבר לא מעט זמן. הן מכירות כ־15 שנה, פועלות כהרכב קצת פחות מזה ואלבום הבכורה שלהן, "Sound Stains" ראה אור כבר לפני שש שנים. למה לקח להן זמן כה רב להוציא אלבום שני? השתיים היו עסוקות: פרי היא ארט דירקטורית בחברה שמפתחת משחקי מחשב וכהן היא אנימטורית, מה שלא משאיר להן המון זמן לבלות יחד בצדו האפל של היער. פרי, שבעבר הייתה חברה בלהקת אליוט, הוציאה לפני שנתיים אלבום מצוין עם להקתה האחרת, פיטס, שם היא משמשת כמתופפת. השתיים גם ממעטות להופיע, ועם זאת לאחת ההופעות שלהן הגיע נעם רותם, שהתלהב עד כדי כך שהציע את עצמו כמפיק מוזיקלי לאלבום החדש.

אמרתן שקשה לכן להופיע, ובאמת לא הופעתן המון, אף שאתן קיימות זמן רב.
כהן: "כן, קצת מפחיד אותנו".

טליה, ראיתי אותך מופיעה עם להקה אחרת, פיטס. לא נראית מפוחדת בכלל.
פרי: "עם פיטס זה שונה כי אני מאחור, על התופים, חשופה פחות. לעומת זאת ההופעה של האייפרונס נורא שקטה, כל כחכוך גרון בקהל נשמע. זה פחד במה, ביישנות גדולה וערימות של חרדות. יש משהו אינטימי מאוד במוזיקה הזאת ששם אותי לגמרי עירומה על הבמה. אבל זה גם כיף".

כהן: "שתינו מתחלחלות לפני כל הופעה. זה לא שאחת מאיתנו בסבבה עם זה ומרגיעה את השנייה, להיפך".

בתום האפלולי שאתן משדרות יש משהו סקסי.
פרי: "המממ… זה טוב!".

ונדמה שיש גם השפעות קולנועיות, כפי שכבר ציינתן בעצמכן עם "Stranger Things".
כהן: "כן, בקליפ של 'Day Off' יש רפרנס ל'חסין מוות' של טרנטינו. אם אתה זוכר, הסרט מתחיל עם שחקנית סקסית שמזיזה את כף רגלה על הדשבורד לצלילי המוזיקה. זה לגמרי סרט בנות, גירל פאוור כזה, על חבורת בנות שיוצאות למשימה (נקמה בנהג פעלולים משוגע, בגילומו של קורט ראסל – אז"א). אז בקליפ שלנו גם אנחנו יוצאות למשימה – מסע נקמה בציידים". הקליפ החדש שכהן מתארת אותו מתכתב עם הקליפ המושקע והיפה לשיר הנושא של אלבומן הקודם, שבו חיות היער עשויות קריסטל והזמרות עצמן ניצודות על ידי ציידים.

לאייפרונס אין ממש שירים שמספרים סיפור, אלא כאלה שיותר מתארים את הרגש שנשאר אחרי שסיפור קרה, "למשל העצב שנותר אחרי שמשהו מתפרק, אבל מבלי לספר מה בדיוק התפרק ואיך", אומרת פרי. "השירים לא מקורקעים כל כך".

הזכרת את השיר "Day Off". השיר מתאר חזון של איזו אהבה שמימית ועדינה שמתעקם עם השורות כמו "As seen on TV" ו"One size fits all". זה מין סייג לפנטזיה המושלמת?
פרי: "יפה! מצאת את הריקבון. השורות האלה הן ההנחתה של הפנטזיה אל הרצפה".

בשיר “20,000 Souls” יש איש שבראשו קבורות עשרים אלף נשמות. נשמע לי כמו חלום בלהות.
פרי: "כי זה בדיוק מה שהוא – חלום שחלמתי. עדיף אולי לשמור את המיסתורין לגביו, אבל בוא נגיד שאמנם הוא לא לגמרי היה בגדר סיוט, אבל חלום מאוד משונה".

המתח בשירים שלכן פועל מתחת לפני השטח. בהאזנה שטחית אפשר לתפוש את השירים כמתוקים ויפים וזהו.
פרי: "ואתה מרגיש את המתח הזה?"

בטח.
פרי: "יופי. אסור שזה יהיה סכריני מדי. אם אין את האיזון הזה אנחנו מתמרמרות ממש".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב