בלתי אפשרי להאזין ל"Skeleton Tree", אלבומם החדש של ניק קייב והבאד סידס, מבלי לחשוב כל הזמן על האקספוזיציה הטרגית ליצירתו: מותו הפתאומי של ארתור, בנו בן ה־15 של קייב, כתוצאה מנפילה מחרידה מצוק. לא רק שהאסון סוקר באופן נרחב כשהתרחש ביולי לפני כשנה, אלא גם שהאלבום יצא במקביל להקרנה בינלאומית של "One More Time with Feeling" – הסרט המדובר שמתעד את הקלטת האלבום ובעיקר את הצער הבלתי נתפס שליווה אותה. אך האלבום אינו אסופת שירים המספרים על אבל ושכול. מתברר שאפילו ניק קייב, מספר הסיפורים הגדול, לא מסוגל לתאר במילים כאב שכזה.
אף שרוב השירים נכתבו טרם האירוע הקשה ואינם עוסקים בו, מותו של ארתור נוכח בכל שיר ושיר ובייחוד בקולו של קייב, שמעולם לא נשמע כל כך שבור קודם לכן. "Skeleton Tree" אכן נדמה כעץ שמענפיו תלויים שלדי שירים שלא הספיקו להבשיל לפני שמתו בטרם עת. מילות השירים נשמעות יותר כמו רצף תודעה של אדם שלבו נקרע לגזרים מאשר כמו יצירה עם התחלה, אמצע וסוף. הדרמה מוגשת באיפוק, היא מצועפת ומסוגרת. אין בה פאתוס או בומבסטיות. במקום זאת קייב נשמע חשוף ופגיע באופן מדאיג.
חבר הבאד סידס הוותיק, הכנר והמלחין וורן אליס, שעיבד וניצח על הפקת האלבום, דאג לכך שברובו המוחלט קייב נשמע כאילו הוא שר בחלל מבודד. הוא נשמע לגמרי לבד, נישא בעיקר על גבי משטחי אמביינט אוונגרדיים משהו (רק שיר הנושא מובל על ידי גיטרה ורק "I Need You" מזכיר במבנה בלדת רוק קלאסית). אפילו בשיר היפהפה "Distant Sky", שאותו שר קייב עם זמרת האופרה הדנית אלזה תורפ, קולה המושלם של הזמרת רק מבודד עוד יותר את קולו השבור. העיבודים וההפקה המינימליסטיים יוצרים תחושה של ריק. השירים פרומים בקצוות. מדובר באלבום שהוא כמעט אסופת גרסאות דמו לשירים חסרי נרטיב קוהרנטי.
אל תצפו לבלדות רצח, לסקס אפיל, להומור מקאברי או לקריאות לישועה שאפיינו את הקטלוג של קייב עד כה, רק לכאב גולמי, צער ושכול. האם זהו אחד מאלבומיו הטובים ביותר של ניק קייב? לא בטוח, אך הוא בהחלט היוצא דופן שבהם.
