שמש עולה על המדבר אחרי לילה ארוך וקשוח של טכנו ורוקנ'רול. חלק מהקהל עוד דלוק מהלילה שעבר, חלק רק מתעורר בחזרה אל תוך פסטיבל גרזן של הלייבל בעל אותו השם, שהתקיים בסוף השבוע האחרון בחאן הערבה. מהבמה הקטנה והיחידה בפסטיבל האנדרגראונדי והמשפחתי משהו, נשמעת מוזיקה תלושה לחלוטין, מעין אלקטרוניקה עדינה, גיטרות פסיכדליות וקול של זמר עם מבטא ברזילאי כבד שצועק לכולם: "לגרזן את ה־לב, לפתוח!".
מי שמכיר את המוזיקה של רד אקסס, ממקימי הלייבל, מזהה ממרחק את אבראו (Abrão), שתרם את קולו לרבים מהקטעים של הגרזנים האדומים. הרחבה מתמלאת תוך זמן קצר והופכת לדבר הכי שמח ומעורר שאפשר היה לקוות לו בתוך ענני האבק. מגובה בחברי Shame on Us, אבראו הופך את מה שברוב הפסטיבלים בישראל היה באופן מסורתי כמעט נשאב לכיוון רגאיי גנרי, להופעה מסיבתית רומנטית, פורטוגזית ומלאת חיוכים. עם זאת, אפילו המעטים בקהל שמבינים את השפה שבה הוא שר לא יכולים לנחש כמה כאב מסתתר מאחורי השירים השמחים של הנער בן ה־53.
אבראו לוין נולד בשכונה יהודית בסאו פאולו ומאז ומתמיד היה בלגניסט, היפראקטיבי ובעייתי. הוא הפך לסולן להקת הפוסט פאנק הברזילאית קפקא בשנות ה־80, לימים לנרקומן גמור, מאוחר יותר לסאדהו בהודו, למתנדב במלחמת לבנון השנייה, ולפני כעשור – לחברם הטוב של דורי סדובניק וניב ארזי בימים שעוד היו חברי להקת Red Cotton – גלגולה הקודם של Red Axes. לאחרונה יצא ה־EP החדש שלו ובו המוזיקה הראשונה של אבראו זה קרוב ל־30 שנה.
הקהל רוקד עכשיו לצליליו בהופעה באמצע המדבר ואבראו נראה מאושר. "חוקן חול!", הוא צועק לקהל במה שהפכה למעין בדיחה פנים פסטיבלית, והקהל, שמבין שאבראו מתכוון לצעוק "רוקנ'רול", צוחק יחד איתו. עם תום ההופעה אבראו ואני מטפסים על אחת הגבעות הסמוכות בשום מקום הזה, ואני תוהה איך חייו נראים כשהוא לא תחת אור השמש והזרקורים.
"האמת שממש קשים", הוא עונה בחיוך שמשתמע לשני פנים. "צריך להתעורר, לשלוח את הילדות לבית הספר, לטפל בכלבים. אין לי חיי חברה". אני נראה מופתע. אבראו הוא מגנט, מי לא ירצה בקרבתו? הרי הבן אדם כיף טהור. "החברים היחידים שלפעמים מתקשרים לשאול מה שלומי הם דורי וניב", הוא ממשיך ואומר, "לפני שבע שנים כל השריטות התפרצו שוב ולא יכולתי להיות יותר בחברה. התפרצויות זעם. אצלי הדיכאון פועל הפוך ויוצא החוצה כהיפראקטיביות. למזלי, יש לי את היצירה והמוזיקה. כשאני לא יוצר או מופיע אני בן אדם שבור".
אתה מדבר על עצמך כאדם בודד ושבור, אבל על הבמה אתה מלא חיוניות, כריזמה וחיוכים. וגם המוזיקה שלך מלאת תקווה, אמונה ושמחת חיים.
"קח את זה כחוק של הטבע. כשאתה רואה מולך מישהו מאוד חזק, תהיה בטוח שהוא מתמודד עם החולשה שלו. מי שמביא את הרכות והתקווה הוא מי שפעם איבד את זה". ואבראו יודע על מה הוא מדבר. הוא "איבד את זה" יותר מפעם אחת. "חשבתי שמוזיקה היא מהות החיים שלי", הוא מוסיף, "היום אני יודע שהמטרה שלי היא להבין סוף סוף את הנפש שלי".
כיום אבראו חי עם אשתו ושתי בנותיו. יש לו עוד ילד ברזילאי מגרושתו. ארבעת השירים ב־EP החדש, שקרוי על שמו, הם אוטוביוגרפיים. גם ללא הבנת השפה, לא קשה לזהות את נהר הגנגס בשם השיר "Aguas Do Ganges". "לפני שעליתי לארץ, לפני 20 שנה, חייתי שנתיים בוורנאסי בהודו, ממש על הגנגס", הוא מספר. "בעזרת חברי הארי קרישנה בברזיל הגעתי להודו. זה היה סוף החיים שלי, דפוק מסמים, אחרי הלהקה (קפקא – אז"א), אחרי גירושים. אבל משהו השתנה בי שם. אני לא מאמין בכוח עליון אבל כן בכוחות שבטבע, ואחד מהם הוא המים הקדושים של הגנגס. בשיר הזה אני מתאר את הדקות של המדיטציה שעשיתי שם על סירה שעצרתי באמצע הנהר ואת הדולפינים שקפצו מסביבי".
אחרי שנתיים בהודו הגיע אבראו למסקנה שעם שם כמו אברהם לוין הוא צריך לעלות לארץ. 20 שנה עברו מאז. כעת דברים מתחילים לזוז בשביל אבראו והוא כבר עובד על אלבום מלא. "זה רק מתחיל לקרות לי, אחרי 20 שנה של קריירה פה, פתאום אני מתחיל להרגיש שאני בבית אחרי המסע הנפשי שעשיתי".
והתנדבת לצבא באמצע שנות השלושים שלך?
"כן, התנדבתי בנח"ל אבל אחרי שלושה חדשים התפרצה לי המפלצת ואמרו לי 'ידענו שאתה אגוז קשה. נתנו לך הזדמנות בבסיס הזה רק כי אבא שלך שירת פה ב־1958'. הייתי אז ציוני. כשאתה בחו"ל תחושת הציונות היא חזקה, אבל כשאתה נמצא קרוב אתה גם מריח את הדברים".
ההופעה שלך פה עכשיו הייתה מעולה ונדמה שהלהקה תפורה עליך. איך התחברת עם Shame on Us?
"רד אקסס נהיו נורא עסוקים בהופעות חו"ל ואני רציתי להופיע. באותו הזמן Shame on Us חיפשו זמר, אז זה ישר עלה לי לראש. התחברנו מהר מאוד. הם אנשים עם מלא אופי, לא קלים, חייזרים".
גם אתה חייזר.
"כן, אבל אנחנו מכוכבים שונים, אז צריך להיפגש בחלל".
הכתבה פורסמה לראשונה בנובמבר 2016 בטיין אאוט תל אביב
