להקת לייבאך הופיעה בצפון קוריאה ושרדה כדי לספר

כדי להבין עד כמה מופרע ויפה היה המאורע ההיסטורי שהתרחש לפני כשנתיים, כשלהקת לייבאך הסלובנית הפכה ללהקה הזרה הראשונה שהופיעה בתוך הדיקטטורה הסגורה של צפון קוריאה, ראשית יש להבין מי או מה היא בכלל לייבאך. אם כי זו משימה – שבאופן מכוון מצד הלהקה – נועדה לכישלון. ערמות על ערמות של דפי פרשנויות נכתבו בניסיון לנתח את הרציונל שמאחורי בחירתה של לייבאך באסתטיקה, בסמלים ובסאונד המתכתבים באופן בוטה עם משטרים טוטאליטריים שונים, בהם גם גרמניה הנאצית. היא הואשמה לא פעם בנאציזם ובפשיזם, לכאורה האשמות מבוססות למדי שאותן הלהקה מעולם לא טרחה להפריך וגם לא מתכוונת לעשות כן בעתיד.

לייבאך תופיע במועדון רדינג 3 בשבוע הבא (שישי, 12.5. ולחשוב שאת הביטלס לא רצו כאן). יום קודם להופעתה תתקיים בתדר, במסגרת פסטיבל דוקאביב, הקרנת הסרט "יום השחרור" המתעד את ביקורה בצפון קוריאה, בנוכחות הבמאי והאמן הנורבגי – ומי שמלכתחילה יזם את ההופעה ההיא – מורטן טראוויק. שם הסרט מתייחס לחג הלאומי המציין את שחרור קוריאה משליטתה של יפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. לפיכך אפילו עוד יותר תמוהה העובדה שמכל הלהקות בעולם שיכלו להופיע בצפון קוריאה, הייתה זו דווקא לייבאך שעשתה זאת. כבר מבחינת שמה של הלהקה הסלובנית נורה אדומה הייתה צריכה להידלק אצל הצפון קוריאנים, שכן באופן פרובוקטיבי במפגיע היא נקראת בשמה הגרמני של לובליאנה – בירת מולדתה סלובניה (אז חלק מיוגוסלביה), שנכבשה על ידי גרמניה הנאצית.

הפילוסוף בן ארצה של לייבאך, סלבוי ז'יז'ק, אדם בלתי נהיר בפני עצמו, אומר על הלהקה כי בשימושה בסמלים ויזואליים וצליליים המזכירים באופן מכוון משטרים טוטאליטריים, היא "לוקחת את ערכי המדינה יותר ברצינות מהמדינה עצמה", וכך, על ידי הבאת האידיאולוגיה ההגמונית לידי אבסורד מוקצן, מייצרת ביקורת חריפה ומהותית יותר ממחאה ישירה. וזה אולי נשמע דפוק, אך כשחושבים על זה ככה, אין מתאימה מלייבאך להיות הלהקה הזרה הראשונה להופיע בקוריאה הצפונית. הרי דווקא בין הדיקטטורה והלהקה המושמצת יש הרבה מן המשותף.

לשתיהן טעם דומה בעיבודים וגנרייניים והעדפה לאחידות הופעה חיצונית, שתיהן חלקית האדון וחלקית העבד של עקשנותן הבלתי פוסקת במיסטיפיקציה עצמית. גם הדיקטטורה וגם הלהקה שמחות להיות בלתי מובנות בו בזמן שהן מחפשות הכרה רחבה יותר. נוסף על כך שתיהן מחזרו וערבבו השפעות תרבות חיצוניות אל תוך המותג הייחודי שלהן ובראש שתיהן עומדים מנהיגים חזקים, כריזמטיים ואניגמטיים בעוד שבצללים הן מחזיקות יועצים רבי עוצמה. כמו כן, שתיהן התגברו על קשיים ואתגרים רבים ונשארו בסביבה הרבה מעבר לתוחלת החיים המצופה מהן. טוב שנפגשו – לייבאך וצפון קוריאה הן מאץ' די בטוח בטינדר.

הכל ביחד ומשהו אחר לגמרי

"לייבאך תמיד היו סוכנים כפולים, פרקליטי השטן גם של העולם המערבי וגם של המזרחי", אומר הבמאי טראוויק בריאיון לקראת ההופעה וההקרנה של סרטו. לדעתו ההישג העיקרי, נוסף על ההצלחה של הוצאת כל העניין המוטרף הזה לפועל, היה "הבאת עצם הרעיון של עמימות – של רמות מרובות ואף סותרות של משמעות שמתנגשות סימולטנית עם ההכרה שלך – לאחת החברות הכי מונופוניות בכדור הארץ".

קשה לאמוד את חשיבותה של ההופעה המדוברת בפרספקטיבת הזמן הקצר שחלף מאז התקיימה. עם זאת טראוויק, מעריץ מושבע של לייבאך שגם ביים את הקליפ לשירה "The Whistleblowers" (הקליפ עצמו לא חף לגמרי מהשפעות צפון קוריאניות), טוען: "מצד אחד אחרי הופעה כזאת לך תדע אילו ז'אנרים מוטנטיים מוזרים של מוזיקה נרקמים בתת המודע הקולקטיבי של הצפון קוריאנים. מצד שני מי יודע, אולי חיסנו אותם לעד נגד מוזיקת רוק. הזמן יגיד. מה שבטוח הוא שכל מי שנכח בהופעה הזאת יזכור אותה לשארית חייו".

טראוויק בילה שנה ארוכה בדיונים בניסיון למכור לקוריאנים את לייבאך ולגרום להם להבין מי היא לעזאזל. מיותר לציין כי באותם ניסיונות שכנוע הוא נאלץ להיות סלקטיבי מאוד במה שסיפר על אודות הלהקה. מה שהצית את הרצון של חברי לייבאך לנסוע לצפון קוריאה היה, על פי החוקרת והסופרת הסרבית אירנה סנטיבסקה, "השאיפה לאוטופיה פוליטית, לסולידריות עם האחר והתשוקה להבדלים פוליטיים", כמו גם "ביקורת מרומזת על המלחמה הקרה החדשה והעימותים הגיאופוליטיים הנוכחיים, הכל ביחד או משהו אחר לגמרי".

ההופעה של לייבאך התקיימה כחלק מסדרת אירועים שאתה קורא לה "פרויקטי התערבות סוציאלית". מה הכוונה בהתערבות הזו?

"בדיוק כפי שהמוזיקה הייתה תמיד רק אחת מצורות הביטוי של לייבאך (לצד אמנות חזותית, סרטים, פילוסופיה, אקטיביזם וכן הלאה – אז"א), הקונצרט בצפון קוריאה היה כמובן הרבה יותר מאשר רק כמה אנשים מנגנים קצת מוזיקה לאנשים אחרים. זה היה יותר מעוד חיפוש אחר תחושת סיפוק של אמנות באזור הנוחות שלה, אלא התערבות בוטה במרקם החיים המקומיים באמצעות הממדים החברתיים, הפוליטיים, ואם תרצה, ההומניטריים של האמנות של לייבאך".

לראיה, מוסיף טראוויק, רוב הסיקור התקשורתי המסיבי שלה זכתה ההופעה התקיים במהדורות החדשות (ואצלנו גם), לא במדורי התרבות, אלא במסגרת "חדשות העולם", מה שאומר משהו על התעלות מעבר למושגים ולרעיונות הרגילים של מהי אמנות ומהי לא.

פורע חוק ביום הראשון

טראוויק ביקר בצפון קוריאה יותר מ־20 פעמים. הוא ביים בה תיאטרון, יזם מיצגים שונים, צילם סרטים תיעודיים והציג תערוכות כצלם. כל ביקוריו תמיד היו במסגרת שיתופי פעולה אמנותיים, שיצרו אמון בין הצפון קוריאנים לבינו. לולא טיפוח מערכת היחסים הזאת – הקונצרט של לייבאך מעולם לא היה עולה על הדעת. לקראת הנסיעה סיפק טראוויק לחברי הלהקה מדריך הישרדות, מעין "עשה ואל תעשה" עבור זרים המבקרים בפעם הראשונה בדיקטטורה. אף על פי כן אחד החששות הגדולים שלו התממש כשחבר הלהקה והדובר שלה, איבן נובאק, החליט על דעת עצמו לצאת למסע שיטוט ברחובות פיונגיאנג בניגוד לחוק המקומי.

"המלווים המקומיים שלנו התפלצו מזה לגמרי", מספר טראוויק, "ואפשר להבין אותם – אנחנו נמצאים במדינה פחות מ־24 שעות וכבר הנציג המבוגר ביותר במשלחת שלנו מחליט לשים זין על הדיבר הראשון של מבקרים זרים בצפון קוריאה: לא תצא לשום מקום לבדך. מה שהרתיח אותי במיוחד הוא לא רק הנטישה של איבן את הקבוצה, שהייתה גרועה בפני עצמה, אלא שזה יכול היה בקלות לתת תחמושת לכל אותם כוחות קולניים במערכת של צפון קוריאה שהתנגדו מהרגע הראשון לכל הרעיון של קונצרט של לייבאך ושכל הזמן עשו צרות לי ולקולגות הקוריאנים שלי. למרבה המזל, לאחר פגישת ביקורת נאותה מול שאר חברי הקבוצה, היו הקוריאנים משוכנעים כי כולנו 'טהורים'".

ובכל זאת מרתק לדעת מה נובאק ראה תוך כדי השיטוט הפושע שלו. ובכן, לדבריו מה שהוא נוכח לגלות ברחובות היו חיי היומיום הנינוחים והרגילים של הצפון קוריאנים. "למבקר בפעם הראשונה במדינה, מחזה שכזה הוא די מדהים", מציין טראוויק, "הרי מי שמסתמך על התקשורת המערבית מצפה לגלות שם מעין מורדור פוגשת את '1984' של אורוול". סיבוב החופש הקטן שנובאק עשה נפל על יום השחרור עצמו, כאמור חג לאומי, כך שיצא לו לראות המוני אנשים מטיילים ברחובות ונהנים ממזג האוויר השמשי, דייגים זקנים בנהר ומשפחות נהנות מפיקניקים בפארק.

בריאיון למגזין "רולינג סטון" נובאק תיאר את צפון קוריאה כ"אוטופיה קומוניסטית, המופע הקולקטיבי של טרומן". הוא אף הגדיל ואמר שהלהקה שקלה להישאר שם, עד כדי כך אהבו חבריה את צפון קוריאה. נשאלת השאלה אם הלהקה לא יצאה מעט נאיבית או שמא סונוורה מגודל הכבוד שנחת בחלקה, שאולי, ברמה מסוימת לפחות, ערפל את מחשבתה לגבי המדינה הטוטאליטרית. "ראשית אין לקחת דבר שיוצא מפי להקת לייבאך פשוטו כמשמעו", עונה טראוויק ונשמע משועשע, "ועל אחת כמה וכמה את מילותיו של איבו סאליגר (כינויו של איבן נובאק – אז"א), הפרובוקטור הזקן".

"הוא באמת היה קרוב להישאר במדינה", אומר טראוויק. "ולא, אני לא חושב שהם היו נאיבים, אלא פתוחים באופן עמוק לרעיונות אחרים. אנשים מפחדים כל כך מהאני האוטוריטרי האמיתי שלהם שחלילה יפרוץ מהכלוב, כי הם מרגישים צורך להזכיר לעצמם ולאחרים כל הזמן עד כמה הם טובים ואציליים ואכפתיים. בעשותם כך, לא רק שהם הופכים לגרסאות משעממות של עצמם, הם גם גוזלים מעצמם את כל התובנות שעשויות לעלות מתוך דחפים ורשמים שאינם יכולים להיכלל במגילת זכויות האדם של האו"ם".

צלילי המוזיקה וביטלס

הלהקה הייתה צריכה ללכת בין הטיפות כדי להימנע מפרובוקציות פרועות מדי בהופעתה ובאותו זמן לדאוג לא להפוך לגרסה מסורסת של עצמה. מלאכת בחירת השירים שיבוצעו בהופעה הקצרה שלה הייתה מחושבת מאוד. טראוויק אומר שאת החומרים התעשייתיים האפלים המוקדמים שלה הקהל הצפון קוריאני אפילו לא היה מזהה כמוזיקה בכלל.

"אני קצת מתחרט שהשיר 'Resistance Is Futile' לא בוצע. חששנו שהמילה 'בליצקריג' שבתוכו רק תגביר אצלם את החשד שלייבאך אולי כן פשיסטית אחרי הכל", הוא אומר. "שקלנו גם את 'Tanz Mit Laibach' אבל החלטנו שהוא ברוטלי מדי. באופן כללי השירים היותר אפלים וקודרים לא ממש היו אופציה מלכתחילה".

מה כן בוצע? מלבד שירים מ"צלילי המוזיקה" (שנלמדים בבתי הספר בצפון קוריאה) התמקדה הלהקה בחומרים הטכנו־וגנרייניים שלה, למשל הקאברים "Life Is Life" ו"The Final Countdown" (במקור להיטי פופ מהאייטיז), השיר שלה "The Whistleblowers" וגרסת הכיסוי ל"Across the Universe" של הביטלס. רק דמיינו לעצמכם את מילותיו של ג'ורג' הריסון "דבר לא ישנה את עולמי" בקונטקסט של מדינה מסוגרת המפעילה צנזורה חמורה.

ראיתי את הפוסטרים החדשים שעוצבו בסגנון טוטאליטרי לקראת ההופעה הקרובה בישראל. מה הרציונל מאחורי יצירתם והאם לפני כל הופעה בינלאומית מעוצבים פוסטרים בסגנון?

"אלה ששלחתי לך נוצרו במיוחד לקראת ההופעה בישראל. עשינו כמה גם לקראת ההופעה שהתקיימה ב־1 במאי בדרום קוריאה. במילים אחרות, רק עבור המקומות וההקשרים שאנו רואים כמשמעותיים במיוחד, בהחלט לא עבור כל הופעה או הקרנה. הכרזות של ישראל, אגב, הן גרסאות של כרזות ציוניות מקוריות שעברו שינויים קלים".

הכתבה התפרסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב