פּאנק, פרחים וליל הבדולח: ריאיון עם מייסד הבלאק ליפס ג'ארד סווילי

"אנחנו היפים מדי בשביל להיקרא פאנק ופאנק מדי בשביל להיחשב היפים", אמרו פעם חברי בלאק ליפס בניסיון להסביר מדוע הם מכנים את המוזיקה שלהם Flower Punk. שם הז'אנר המומצא שאול משיר של פרנק זאפה בעל אותו שם, שהסתלבט על היפים בזמן אמת. כמה שנים מאוחר יותר, ב־2007, אחרי שהלהקה כבר צברה מוניטין של אחת שעושה שמות על במות, מורחקת ממקומות, מתפשטת, מתנשקת זה עם זה ושופכת על עצמה ועל אחרים נוזלי גוף למיניהם – היא הרחיבה על כך: "תראה, בכללי אנחנו לא אוהבים היפים, אבל אנחנו חולים על מוזיקה פסיכדלית ואחרי הכל היפים המציאו אותה. העניין הוא שלהבדיל מהם, אנחנו דווקא בעד תפקוד בחברה ומקלחת".

עוד דבר שקרה ב־2007 הוא שהסטוג'ס הופיעו בישראל, וזו אולי הסיבה היחידה שההופעה של הבלאק ליפס שהתקיימה כמה חודשים קודם לכן לא נחשבת בעיניי להופעה הטובה ביותר של אותה שנה. אבל מול איגי פופ והסטוג'ס זה לגמרי נסלח. אחרי הכל זאת הייתה הופעה מושלמת של להקה שעוד רגע עמדה להתפוצץ על העולם עם אלבומה הרביעי והמפורסם ביותר, "Good Bad Not Evil".

בלאק ליפס קיימת מ־1999. חבריה הקימו אותה באטלנטה, ג'ורג'יה, איבדו חבר להקה בתאונת דרכים ביזארית לגמרי והמשיכו להופיע ולהקליט עד שהוחתמו בלייבל Vice שהכתיר אותם כ"מלכי הסייקדליק גראז' רוק אנדרגראונד". הסטייל הוא, כאמור, פאנק פרחים, אבל בפועל מדובר בערבוב משוגע של גראז', קאנטרי, פאנק, דו־וופ ורוק פסיכדלי באווירה כללית של חוליגנים שיכורים שלא מתכוונים לפגוע באף אחד.

כעת בלאק ליפס חוזרים להופעה אחת בבארבי (שלישי, 22.8). נכון, לקח להם הרבה זמן לחזור ומים רבים זרמו בנהר, אבל השנה הם הוציאו את "Satan’s Graffiti or God’s Art" שהוא האלבום הטוב ביותר שלהם מאז אותה פסגת יצירה שחווינו בלייב לפני עשור בדיוק, וזה יופי של תזמון. בריאיון טלפוני עם בסיסט הלהקה (שגם שר לא מעט) ואחד משני חבריה היחידים שנותרו מההרכב המקורי (השני הוא הסולן קול אלכסנדר) מספר ג'ארד סווילי על הדרך שעשתה הלהקה, על השיר "ליל הבדולח" ועל העבודה באולפן עם שון לנון.

מההופעות שלכם בישראל לא רבים יצאו עם חולצה יבשה. זה עדיין קטע בשבילכם, אחרי כל השנים האלה, עדיין יש בכם את הדרייב לעשות הופעות מחורפנות עד כדי כך?
"הווייב הוא פחות או יותר אותו הווייב. אני אוהב לתת הופעה טובה ולא בא לי להשתעמם על הבמה, אז זו העבודה שלנו – לעשות שמח".

המוזיקה של בלאק ליפס הלכה למקומות שונים עם השנים, ואת חלקם הייתי מגדיר כהימור מסוכן שלא תמיד צלח. הם עבדו עם מפיקים שונים ובהם מארק רונסון על האלבום "Arabia Mountain" מ־2011 ועם פטריק קארני (מהבלאק קיז) על "Underneath the Rainbow" שיצא ב־2014. שניהם, למרות המפיקים הנחשבים שעבדו עליהם, לא גירדו את הרמה של החומרים המוקדמים יותר אף שכללו פה ושם שירים מצוינים. אך כאמור, האלבום החדש טוב מאוד וכנראה הכאוטי ביותר שלהם מאז "Let It Bloom" מ־2005.

את האלבום החדש שלכם הפיק שון לנון. מה לכם ולשון לנון?
"פגשנו אותו בתקופה שהקלטנו עם מארק רונסון ונשארנו בקשר מאז. ואז, באלבום הקודם, נותרנו מחוץ ללייבל וללא מקום להקליט בו, ובאותו זמן קול אלכסנדר הקליט שיר עם Fat White Family בהפקת שון לנון. מפה לשם, לנון פשוט הציע גם לנו לבוא להקליט אצלו".

אלכסנדר הקליט עם לנון ופאט ווייט פמילי את הסינגל החוליגני־פוסט־אפוקליפטי "Breaking into Aldi" שהיה השיר הראשון זה שנים של ההרכב המופרע לא פחות מדרום לונדון. מאותה נקודה בזמן הקשר בין לנון, המשפחה הלבנה השמנה וחברי שפתיים שחורות הלך ונעשה הדוק יותר ויותר. בלאק ליפס נסעו להקליט באולפנו של לנון בהרי קטסקיל שבצפון מדינת ניו יורק (עם ציוד ההקלטה של הביטלס!), ממש כמו חבריהם הלונדונים השמנים לפניהם. ואם לא די בכך, יוקו בת ה־84 קפצה לסשן צרחות באולפן.

אז מה, שון לנון הוא בעצם פאנק רוקר בלבו?
"לא הייתי אומר פאנק רוקר, אבל יש לנו טעם די דומה במוזיקה. בדיוק כמונו הוא גם בקטע של פסיכדליה ושיט מהסיקסטיז, אבל הוא מהאנשים האלה שפתוחים לכל, הרי הוא גדל בתוך עולם מוזיקלי למדי ויש לו ידע מטורף".

אחד השירים באלבום החדש נקרא "Crystal Night". כן, על שם מה שאתן חושבות. השיר נכתב ברוח להקות בנות פופיות משנות ה־60 כגון הרונטס (פיל ספקטור שהפיק את הרונטס הוא המפיק האהוב על בלאק ליפס) והשאנגרי־לאז שאהבו לשיר שירי אהבת נעורים מתוקים־טרגיים שבסופם בדרך כלל מישהו היה מוצא את מותו. סול אדמצ'ווסקי מפאט ווייט פמילי לא נותר חייב ובא להשתתף בגיטרות וקולות.

אתה בטח מנחש שאני יהודי וקראתי את המילים של השיר "Crystal Night" ("ליל הבדולח"). בבקשה תסביר לי לעזאזל למה אנשים רואים בשיר הזה פוגעני?
"כן… וואו, הייתי בטוח שגם אתה הולך להתחרפן ולצאת עליי עכשיו".

לא! נדמה שאנשים ממש מחפשים סיבות להיפגע. להקות ישראליות כבר שרו באופן פרובוקטיבי בהרבה על הנושא, מה גם שמלכתחילה אני לא רואה בשיר שום פרובוקציה. אולי, ורק אולי, הלחן והעיבוד הם שגרמו לזעזוע אצל כמה מבקרי מוזיקה שמרנים.
"שמע, אני לא מבין איך בכלל יצא שהשיר עורר מחלוקת. רציתי לכתוב שיר טרגי מנקודת מבט של זוג אוהבים וחשבתי לעצמי, מהי הדרך הכי נוראה לאבד בן או בת זוג? שהם יילקחו על ידי הנאצים! זה שיר אנטי נאצי, אבל אנחנו לא אוהבים לכתוב שירים פוליטיים אז העדפתי שיר חמוץ־מתוק של אהבת נעורים עם טוויסט אפל. אתה מתאהב במישהי ואז היא נלקחת למות. הרבה שירי פופ משנות ה־60 היו כאלה, רק שפה המוות הוא נורא ממש. יו, הכל כל כך רגיש פה באמריקה, יהיה תמיד מישהו שייפגע ממשהו, אבל היי, לפחות לא קראנו לו 'קריסטל נאחט'".

איך מספרים לילד שמישהו מת

את שם האלבום החדש, "Satan’s Graffiti or God’s Art", שאל סווילי משלט עם מסרים מתחלפים שראה מחוץ לכנסייה. בדרום ארצות הברית השלטים האלה הם מראה שכיח מחוץ לכנסיות פרוטסטנטיות. "המסרים בדרך כלל רגילים. אתה יודע, כמו 'האם ישוע שוכן בלבך?' וכדומה, אבל לפעמים יש שלטים עם מסרים ממש ביזאריים", אומר סווילי שנשמע משועשע מאוד, "ככל שתרחיק דרומה יותר תמצא שלטים ביזאריים וקומיים יותר. האמן לי, אין לי מושג אפילו על מה הייתה הדרשה שקשורה לשלט שהפך לשם האלבום שלנו, אבל אבא שלי מטיף בכנסייה ואפילו הוא חשב שהשלט הזה די מצחיק. תדע לך שהלכתי באיזה יום ראשון אחד לכנסייה, והם ניגנו שם את האלבום שלנו".

אין מצב.
"טוב, נכון, לא הלכתי לכנסייה, אבל שמעתי שאבא שלי ניגן בה את האלבום. הכנסייה של אבא שלי די מתירנית".

אם להתעכב בכל זאת לרגע על שם האלבום מבלי לפטור אותו כנונסנס גמור, אפשר לראות בו איזושהי ריאקציה של סווילי לכל רעיון ביקורת האמנות (אחרי שלהקתו ספגה לא מעט). מה שלאחד הוא אמנות שמימית לאחר הוא גרפיטי (טפו! ונדליסטים) של השטן. האלבום החדש אכן זכה לביקורות מעורבות, שלא לגמרי בצדק לטעמי.

איך אתה מרגיש עם זה, אכפת לך מביקורות? בטוח שאכפת לפחות קצת.
"ברור שאכפת לי קצת, אבל אני לא מבין יותר ביקורות כי כל פעם שאני אוהב איזו להקה חדשה והולך לקרוא עליה אני רואה שהיא קיבלה ציון נמוך בפיצ'פורק. אולי פשוט יש לי טעם גרוע בלהקות. אבל כן קראתי כמה ביקורות שהסכמתי איתן, למשל שהאלבום ארוך מדי. אבל כאילו מה – פשוט תעבירו לשיר הבא!".

אמרת ש"Satan’s Graffiti" היה מבחינתך אלבום שהוא או שאתם עושים או שזה הסוף שלכם. האם זה נבע מכך שלא היית מרוצה מהאלבומים שקדמו לו או מהאופן שבו התקבלו אצל המבקרים והקהל?
"לא, אנחנו פשוט עמדנו בצומת דרכים, אנחנו בלהקה הזאת כבר המון שנים וזאת הייתה נקודה קריטית שהרגשתי בה שהאלבום הזה חייב להיות מיוחד. בסוף זה מה שקרה, כל השתלשלות העניינים שהובילה להקלטת האלבום הייתה מיוחדת, המקום שבו הוא הוקלט שהיה אי שם בשום מקום בטבע. אלה היו כמה חודשים מדהימים בשבילנו. כולם ניהנו שם כל כך ואני לא יודע מה היה קורה לנו לו זה לא היה קורה. בטח היינו ממשיכים להופיע, אבל אני לא יודע לגבי הקלטה של עוד אלבומים".

מזל, כי האלבום החדש לא רק מוצלח אלא גם מגוון מוזיקלית יותר מתמיד.
"גם אני חושב כך! ככל הנראה, עד שנגיע אליכם נוציא עוד כמה שירים. בכיוון של אלקטרו".

אלקטרו?!
"הגרסה שלנו לאלקטרו. מין אלקטרו פאנק".

הקלטתם ל"גרפיטי של השטן" גרסת כיסוי נהדרת לשיר "It Won’t Be Long" של הביטלס וגם יוקו אונו מופיעה בסשן צרחות בשיר השני בו – "Occidental Front". אני מנחש שאלה תוצאות החיבור שלכם עם שון לנון.
"כן, הוא שאל אותנו אם בא לנו לעשות קאבר לביטלס ואני עניתי: ברור! זה היה סוריאליסטי מבחינתי שהוא רצה שנעשה את זה. ויוקו? כן, כולנו בעצם גרנו בבית שלה ובשבועות האחרונים היא באה הרבה לאולפן, לא זוכר אם הרעיון היה שלה או של שון. זה לא שבאנו אליו בקטע של 'תגיד אחי, יש מצב שאימא שך' שרה באלבום שלנו?'".

אז זה היה יותר בקטע של יוקו באה לאולפן ושואלת, "תגידו, בא לכם שאצרח כמו פסיכופטית באחד השירים שלכם?" ואתם כזה "אוקיי"?
(צוחק) "שמע, זה לא ייאמן כמה שהקול שלה חזק, האישה הזאת בת יותר מ־80!".

אגב קאברים, יצא לך לשמוע את הקאבר בעברית לשיר שלכם "How Do You Tell a Child That Someone Has Died"?
"כן! ואני לא מצליח למצוא אותו יותר. אחד החברים שלי, נועם, הראה לי את זה לפני כמה שבועות. אתה יודע את שם הלהקה?".

בטח, המפשעות. זה קאבר מעולה והוא מותאם לכאן, זה לא תרגום אחד לאחד ולכן הוא מוצלח עוד יותר.
"ענק! כשראיתי את זה נגנבתי לגמרי".

אתה מודע לכך שמדובר בלהקה שתפתח את ההופעה שלכם בתל אביב, כן?
"וואו, אז אנחנו צריכים לבצע את השיר יחד!".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב