ניק קייב בישראל: אחת ההופעות הכי טובות שנראו כאן אי פעם

טלטלה רגשית, קולקטיבית ואישית, בעיטה לפרצוף של הסבל האנושי. לו כל רגש שנחווה בהופעה הזו היה צבע, יחד הם היו יוצרים את השחור הכי יפה, הכי שחור. היו שם דמעות, צרחות, לא מעט הומור, כאב תהומי, שמחה גדולה ומפגן בלתי נתפס של עוצמה רגשית, מוזיקלית ולירית. הלילה הזה היה הוכחה שאפשר לדחוף את השמיים, ושהציפיות שבהם יכולות להתגשם כמו סופה.

"ידעתי שאם אשכב לא אקום לעולם", אמר ניק קייב בעקבות הטרגדיה הנוראה שחווה עם מות בנו בן ה־15. ובכן, תודה לאל שהוא לא שכב ותודה וורן אליס, הזרע הרע עם הלב הטוב ביותר, שהחזיק את ניק קייב לאורך התקופה ההיא. רשימת השירים שבוצעה בהופעה לא הייתה מפתיעה בהקשר הזה, שכן היא כמעט קבועה בסיבוב הנוכחי, אך מה שכן היה מפתיע הוא עד כמה השירים הכאובים, הכמעט אמביינטיים והפרומים בקצוות של האלבום האחרון "סקלטון טרי" עובדים טוב בלייב. ניק קייב התרוצץ איתם על הבמה, לחש וזעק אותם וכל מילה נשמעה – ברורה כמו קליע בחזה.

ניק קייב לא פלירטט עם הקהל, הוא עשה איתו אהבה פרועה, קפץ לתוכו, העלה אותו לבמה, צעק על מאבטחים שיתנו לו לעשות כל מה עולה על רוחו. בשלב מסוים אפילו אני מצאתי את עצמי אוחז בשתי ברכיו ומרים אותו באוויר (הוא לא כבד כמו השירים שלו), תוך שאני מנסה לעכל את מה שקורה. האיש בן 60 למען השם, כמה רוקנ'רול אפשר עוד להיות?! “The Mercy Seat” התחיל לאט ועד סופו פשוט התפוצץ לחלוטין בביצוע שלא אשכח בחיים. ואחריו, כשהחל השיר “Distant Sky” מתוך האלבום האחרון, תהיתי מי ישיר את חלקה של זמרת האופרה הדנית אלזה ת'ורפ, כשלפתע היא הופיעה בענק על המסך מאחורי הלהקה. אני לא יודע כיצד גרסה מוקלטת של שירה, עם נגינה חיה, הצליחה לשבור אותי עד כדי כך. בכי תמרורים אני אומר לכם, בכי עם חיוך שבור של הכרת תודה.

עוד לפני כן, קייב ביצע את “Tupelo”, שיר שמתאר את לידתו של אלביס כאירוע מיסטי, סוער ומעורר יראת שמיים. לראות את קייב מבצע אותו הרגיש לכשעצמו כמו חוויית המטא של אותו אירוע המסופר בשיר. מעין טקס פגאני שבו כוכב שר על כוכב, אל חי על אל קדמון. רק כשקייב חרג מהסטליסט הרגיל וביצע את אחת הבלדות המוכרות ביותר שלו, “The Ship Song”, ניכר שהוא יכול גם קצת לפשל. היה זה הביצוע הכי פחות מרשים מכל שאר השירים, אם כי זה כל כך זניח לעומת ההתעלות הרוחנית שהייתה לפניו והמשיכה אחריו עם “Into My Arms”. לפני שהתחיל לשיר את האחרון, ביקש קייב מאיש הסאונד שידאג שקולו יהיה חם יותר. כמה חום עוד ניתן לבקש הלילה? ולראות את וורן אליס מתחרע על הכינור (כמו גם על גיטרה חשמלית בעלת ארבעה מיתרים – כמו כינור) זו חוויה בפני עצמה. הוא היה המנצח הבלתי מעורער על הלהקה בזמן שקייב, כצפוי, משך אליו את העיניים ברוב הזמן. אך בכל פעם שהצלחתי להתיק ממנו את המבט, התגלה הספק קרב ספק מחול של אליס והכינור.

כשהלהקה ירדה מהבמה, כל האולם הפך למפגן גחליליות סלולריות כשהמון אנשים הניפו את הטלפונים שלהם עם הפלאש דולק – כמחווה של מחזירי אור – וכצפוי, קייב, אליס והחבורה המחויטת חזרה לבמה. ב“The Weeping Song”, שהיה הראשון בהדרן, היה אפשר לחשוב שאולי כל האינטראקציה הזאת עם הקהל קצת מוגזמת (את רוב השיר קייב שר מתוכו). אבל בפועל היא לא הרגישה לרגע כמו טריק, לא היה בה שמץ של זיוף, אך ורק אהבה דו כיוונית בעוצמות שיכולות להעיר אב שכול מן המתים. בלדת הרצח המופרעת “Stagger Lee” הגיעה מייד אחר כך, ובמהלכה התמלאה הבמה באנשים שלא ידעו את נפשם מרוב אושר כשקייב שר על סרסור רוצח ופסיכופט כשאצבעו מחווה אקדח ומכוונת אותו לראשים מתחלפים. עונג.

אין מקום לסאבטקסט כאן, להסתייגויות לשם עצמן או לשמירה על פאסון ביקורתי לשם הפאסון. יש לומר זאת נחרצות – זאת הייתה אחת ההופעות הכי טובות שנראו כאן אי פעם. אחרי כל היגון המובע בשירים שביצע, רובם מתוך “Skeleton Tree”, לא בכדי בחרה הלהקה לסיים עם “Push The Sky Away” – שיר מחייב חיים הנושא מסר חד משמעי: השמיים ימשיכו ליפול. אין ברירה אלא להמשיך לדחוף אותם.

הביקורת התפרסמה במגזין טיים אאוט תל אביב