כרוב בתוך מערבל בטון: ראיון עם ענקית הקראוטרוק Faust

"סוס חופר על גג עד שהכל הופך לבן. אוכל של כלבים, סיפיליס ומגבות רטובות מידלדלות מלמעלה". כך תיאר ז'אן הרווה פרון את פאוסט, הלהקה הגרמנית המיתולוגית בה הוא חבר מאז היווסדה ב-1970, בראיון שנתן לפני כמה שנים לאיזה אתר אינטרנט נידח. שאלת המראיין נוסחה באופן שדרש תשובה מופרעת – "מהו הגשטלט הפונקציונלי של פאוסט?". בחייאת ראבאק, בנאדם.

פאוסט היא מחלוצות ז'אנר הקראוטרוק שהתפתח בגרמניה בתחילת שנות ה-70 ונחשבת לפורצת דרך בסגנונה האנרכיסטי, היצירתי וחסר הגבולות. בספרו "קראוטרוקסאמפלר", המוזיקולוג הבריטי (ומוזיקאי מדהים בפני עצמו) ג'וליאן קופ היטיב לתאר אותה באופן קצת יותר ארצי מהרווה פרון. קופ מפרט בספרו את השפעתה העצומה של הלהקה על התפתחות האמביינט והמוזיקה התעשייתית וקובע שבכל הנוגע לקראוטרוק, "אין להקה מיתית יותר מפאוסט".

את הראיון עם הרווה פרון, שהתקיים לקראת הגעתה של הלהקה לפסטיבל מטאור (חמישי, 6.9), בחרתי לפתוח בדיוק בנקודה בה תיאורו הסוריאליסטי הותיר את המראיין ההוא המום. "הבנאדם ביקש שאתאר את פאוסט. זאת התשובה הכי טובה שהייתה לי באותו רגע", מסביר הרווה פרון בשעשוע ובמבטא צרפתי (להבדיל משאר מייסדי הלהקה הגרמנים, הוא נולד בצרפת). "ויווה לה אבסורד!", הוא קורא בקול מצדו השני של הקו. אני צוחק, אך לא מופתע, הרי זה לא חדש שפאוסט שאבו השראה מזרם האמנות הדאדאיסטי. "אני אוהב את האופן שבו ילדים משחקים", הרווה פרון מוסיף, "הם מאוד רציניים, אבל באותו זמן הם משחקים. זה מה שאני אוהב, להיות רציני כמו שילד משחק".

פאוסט, שיצרה מיומה הראשון מוזיקה נסיונית מאוד, הייתה בעצמה ניסוי מוזר. עיתונאי בשם אווה (Uwe) נטלבק הצליח איכשהו לשכנע את חברת התקליטים פולידור לתת לחבורה של מוזיקאים בלתי מנוסים להקים אולפן משלהם בעיירה וומה בגרמניה, ולאפשר להם להתבודד ולהתפרע בו. נכון שאת התוצאה חברת התקליטים פחות אהבה, אבל היא הפכה לחלוצית באופן שבו להקה מקליטה מוזיקה – בין היתר בזכות העובדה שבנוסף לנגנים (הרווה פרון הוא הבסיסט), גם טכנאי הסאונד והמפיק המוזיקלי – נטלבק, שלמעשה ייסד את ההרכב – היו חברי הלהקה.

את אלבומה הראשון פאוסט הקליטה בטכנולוגית גזור והדבק אנלוגית – מעין יצירה פרועה של רעשים מהונדסים שקובצו יחדיו. האלבום אמנם השיג ללהקה עדת מעריצים אדוקה, אך לאחר שפולידור פיטרה את פאוסט הם חתמו בווירג'ין, שהייתה אז בחיתוליה – וגם היא נפטרה מהם. זה פשוט היה יותר מדי בשבילן.

אחרי סדרת אלבומים שהוצאתם עד אמצע שנות ה-70 פאוסט פשוט נעלמה – ואז צצתם שוב בשנות ה-90. לאן נעלמתם ומה גרם לכם לחזור?
"האמת היא שלא התפרקנו כמו שאנשים נוטים לחשוב, אלא עזבנו את תעשיית המוזיקה. הרי זרקו אותנו מפולידור ומווירג'ין, אז אמרנו לעצמנו שיזדיינו, פשוט נמשיך לנגן באופן מחתרתי. אמנם ההרכב השתנה עם השנים, אבל מעולם לא הפסקנו ליצור".

ואולי החזרה שלכם בשנות ה-90 הושפעה מז'אנרים שהפכו פופולריים בשנות השמונים, כגון מוזיקה תעשייתית ונויז? הרי אלו סגנונות שאתם עזרתם לפתח, במודע או שלא, שנים לפני שהם זכו לשמות רשמיים.
"יכול להיות, אבל אני חייב לשמור על מידה של צניעות כאן. אספר לך סיפור קטן. ניגנתי איזה דיסק באוטו יום אחד ואמרתי לעצמי, 'וואו, זה נשמע ממש כמו חיקוי של פאוסט', אבל אז גיליתי שמדובר בהרכב הבריטי ANN ובאלבום שהוקלט עשור לפני שפאוסט הוקמה. הייתי מאוד טיפש לחשוב שהיינו הראשונים להמציא משהו. למעשה, אף אחד הוא לא הראשון להמציא משהו. נכון, הפכנו כמה דברים מאוד איזוטריים לפופולריים, אבל אני נוטה להיות זהיר בתארים שקושרים לנו".

מערבל בטון

קראוטרוק מאופיין לרוב בביט מוטורי ורפטטיבי, במשטחי סאונד אלקטרוניים ואמביינטיים ובשימוש ברעשים שונים. פאוסט, לדוגמה, מנגנים על מערבל בטון. "מדוע אנשים צוחקים כשאני אומר להם שאני מנגן על מערבל בטון?", שואל הרווה פרון ומיד עונה באופן לא אקדמי בעליל. "טוב, זה מובן, הרי לא מדובר בכלי נגינה מקובל אלא במכשיר פרימטיבי שלתוכו זורקים כל מיני חומרים, אבל אז אני מבקש מהקהל לעצור ולחשוב על מערבל הבטון. הוא בעצם סימבול חזק מאוד, חיה עוצמתית שמחכה שיעשו בה שימוש לבניית ציוויליזציות. תחשוב על זה, שופכים לתוכו חומרים כמו מים, מלט וחול שהופכים אחרי זה לבתים ובניינים. והוא גם עגול כמו אישה בהריון, כמו העולם, כמו כיכר. משהו עגול יכול לגעת בך אבל לא לפגוע בך".

מה?
"כשאני מסביר על הבמה, בכמה משפטים קצרים, את הענווה והפריון של מערבל הבטון ומחבר אותם לנושא של ילדות, לפתע הקהל ניצב מול סיטואציה אבסטרקטית. יש מערבל בטון, המון סמלים וילדות. החיבור בין כל אלה יכול לרגש מאוד, עד כדי דמעות".

אז זה ההסבר שלך על מערבל הבטון או הצלילים שהוא מפיק, שגורמים לפעמים לקהל לפרוץ בבכי מרוב התרגשות, כפי שאתה מספר שקורה לא מעט?
"זה כל העניין יחד. אם הייתי פשוט מסובב מערבל בטון על הבמה, אני לא חושב שמישהו היה פורץ בבכי. אבל כשאני מסביר אני כמובן לא עושה זאת כמו פרופסור אלא משתמש בפואטיקה. השילוב בין המראה שלו, ההסבר והצלילים גורם לכמה מיתרים פנימיים להדהד. שמע לי, בפעם הבאה שאתה חולף על פני מערבל בטון ברחוב, נטוש וחבוט בגשם אחרי שהעבודה הסתיימה, עצור להתבונן בו".

למי קראת כרוב

"קראוט" היא בכלל מילת גנאי שפירושה המילולי הוא כרוב. כך כינו חיילים אנגלים את חיילי האויב הנאצים, וכך גם עיתונאים בריטים כינו את המוזיקה המוזרה שדור הילדים של אותם חיילים נאצים החל ליצור בסוף שנות השישים. לכן מובן למה הגרמנים לא השתמשו בביטוי המעליב והעדיפו לכנות את המוזיקה שיצרו "מוזיקה קוסמית", או "קוסמיש" בגרמנית. אלא שאז הגיעה פאוסט עם האלבום המדהים “Faust IV” שיצא ב-1973, וברוב חוצפתה נתנה את השם Krautrock לאחד הקטעים בו. היום הוא נחשב לקלאסיקה בז'אנר.

"לפני 40 שנה אולי הייתי נעלב מהביטוי הזה", אומר הרווה פרון, למרות שהוא בכלל צרפתי. "כל שעשינו היה לקחת את הביטוי הקיים מהעיתונות הבריטית ולעשות לו ריקליימינג. הגחכנו אותו. הדרך הכי טובה להגיב להערה לא מנומסת היא להחזיר בבדיחה. עוד יותר מצחיק לחשוב שאחרי שהוצאנו את השיר הביטוי הזה הפסיק להיות גנאי והפך למושג אקדמי מעולם המוזיקה המודרנית. היום כל כך הרבה להקות רוצות שהשם הזה ידבוק בהן. הוצאנו ממנו את העוקץ".

באותו אלבום אדיר, שנחשב לקומוניקטיבי ביותר של הלהקה עד אותו זמן, יש גם שיר בשם “The Sad Skinhead”. אני נוהג להשמיע אותו ברדיו ביום השואה – לא בחירה אורתודוקסית במיוחד, שכן יש בו אלמנט לא מבוטל של הומור. הוא מושר מנקודת המבט של גלוח ראש על גבי ביט מוזר שמזכיר רגאיי: "סתם מסתובבים / מפוצצים פרצופים / מה כבר יש לנו לעשות". ובכל זאת, מדובר בשיר עגום במיוחד.

"בהאזנה לא מעמיקה השיר באמת מצחיק, אבל הוא אכן יותר עצוב ממצחיק. אנחנו ננגן אותו בישראל. זה שיר מאוד פשוט שמתחיל באופן שמתאר בדידות שאיתה כמעט כל אחד יכול להזדהות. הוא יותר סוציאלי מאשר פוליטי ולא מדבר בהכרח על נאו-נאצים, אלא על בדידות שמובילה לאלימות. כשאתה מרגיש כל כך לבד, כל כך בחוץ, אחת התגובות המוכרות היא פשוט לפרק את כל מה ומי שסביבך במכות".

באלבום “Fresh Air” משנה שעברה הרווה פרון שר בצרפתית וריאציה על המרסייז, ההמנון הצרפתי, שלדעתו הוא לא פחות מפשיסטי. "אני שונא אותו", הוא אומר, "במקום לשיר בו את המילים המקוריות, 'קומו ילדי המולדת', אני שר 'קומו אחי ואחיות האנרכיה'. זה מה שהצעירים צריכים היום – אנרכיה. ולא, אנרכיה היא לא כאוס טוטלי, ממש לא, אלא דיציפלינה פוליטית שבה לאחריות יש ערך עליון. אנרכיה אומרת שאתה וכל אחד אחר אחראי לעצמו ולמה שקורה לו, להבדיל מקפיטליזם או כל משטר אחר שבו תמיד ניתן והכי קל להאשים את השלטון. באנרכיה אתה הכוח, האחריות היא שלך".

מה ההבדל בגישה שלכם ליצירה בתחילת שנות השבעים והיום? 
"הדבר העיקרי שהשתנה הוא שאני לא בן עשרים יותר. יש לזה השפעה גדולה על המהירות בה אמן מגיב לגירויים, וגם על רמת העומק של היצירה. כשאתה צעיר אתה משרבט מהר ועובר הלאה לשרבוט הבא, וכשאתה מבוגר יותר אתה לוקח את הזמן כדי לצייר ציור".

אתה מדבר על שרבוטים ואני חושב על "The Faust Tapes" מ-1973, שהיה אלבום שהורכב מהרבה סקיצות קצרצרות של רעיונות מוזיקליים.
"בדיוק!".

אם כך, האלבום שלכם משנה שעברה, "Fresh Air", הוא ציור. הוא עוסק ברעיונות עמוקים וביקורת על נושאים פוליטיים ואקולוגיים. אתה שר בו, "לים לא אכפת מכל גופות המהגרים". 
"נכון, דברים השתנו".

אתם קולטים שיש מצב שבין כל הראפרים, להקות הרוק והדי.ג'ייז, אתם תהיו הכי זקנים בפסטיבל?
"כבוד גדול שמפיקים צעירים עדיין מתעניינים בתרחים זקנים כמונו" (צוחק).

איזו הופעה אתם הולכים לתת בפסטיבל מטאור?
"חלקה יהיה מורכב מקטעים קלאסיים שלנו שאנחנו עדיין מאוד אוהבים לנגן, וחלקה האחר יהיה מאולתר ויתארח בו חבר שלנו, אולריך קריגר, שהוא פרופסור, מלחין וסקספוניסט שעבד עם לו ריד, ג'ון זורן, הפילהרמונית של ברלין ועוד. יהיה כיף!".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב