שום דבר לא הכין את קורין אלאל למה שקרה בהופעה השנייה לציון 30 שנה לצאת אלבום המופת "אנטארקטיקה". "אפילו שמעולם לא הייתי אחת שהולכת למסיבות, מה שקרה שם היה כמו אקסטזה של מסיבה, מין שחרור טוטאלי", היא מספרת. "התחלתי ממש לקפוץ באוויר – לא האמנתי למה שקורה לי. לא הייתי שם זמרת ששרה אלא יותר כמו מי שמוסרת את כל כולה למוזיקה". באותה הופעה אלאל ריחפה כמו שאפשר רק עם מוזיקה אלקטרונית.
מדובר בחוויה שונה לחלוטין מהמציאות שקיבלה את פני האלבום כשרק יצא. הוא אמנם הצליח מאוד וסלל לאלאל את דרכה לקהלים חדשים שמילאו אולמות, אבל הקהל באותן הופעות נותר בכיסאות ונהג למחוא כפיים בנימוס אחרי כל שיר ושיר. נדמה שהחוויה רק הגבירה את התשוקה החדשה של אלאל – "אני לומדת להיות די.ג'יי. אני עוד לא מומחית אבל בדרך לשם", היא אומרת בחדווה גלויה.
זאת לא הפעם היחידה שאלאל מזכירה מוזיקה אלקטרונית בשיחה הזאת. כשהיא מספרת על התקשורת המצוינת שהייתה לה לקראת ההופעות עם המפיק המוזיקלי שלה, ערן צור, ההקבלה שוב עולה. את צור אלאל מכירה עוד מהימים שבהם הפיקה עם ברי סחרוף את אלבום הבכורה של להקתו של צור, כרמלה גרוס ואגנר. "אני לא אוהבת לדבר בשפה של מוזיקאים, שמות של תווים, אקורדים וכאלה, אלא מעדיפה לומר 'צריך את זה קצת יותר למעלה, את זה יותר למטה'. ככה. ממש כמו במוזיקה אלקטרונית שמה שחשוב בה הוא רק הצליל שבא קודם והצליל שיבוא אחריו. לא הרבה מעבר. כל המחשבה הזאת על איך קוראים לצליל רק מוציאה לי את החשק". ערן צור השכיל להמעיט איתה במילים.
גם בהלחנה ובהגשה של רוב השירים את נוקטת גישה די מינימליסטית. המשיכה למינימליזם היא משהו שמאפיין אותך גם מחוץ לאולפן?
"כן. אני אוהבת שקט. לא אוהבת שמדברים סתם על ריק. אני אוהבת דיוק. אוהבת שמעט מילים אומרות הרבה. ככה אני בנויה".
האלבום "אנטארקטיקה", שכולל כמה מלהיטיה הגדולים ובהם "ארץ קטנה עם שפם", "הטבעת נפלה", "שיר לשירה" ו"תעשייה אבירית", שונה משני האלבומים שקדמו לו – בראש ובראשונה באווירה שלו; הוא הרבה פחות קודר. "לפניו הייתי בכעס. כנראה נרגעתי, הוצאתי כבר את כל הכעס", היא אומרת, "וגם הפסקתי לשיר עם הרי"ש הלשונית השפיצית הזאת". עם זאת "אנטארקטיקה" הוא כן אלבום טעון שמורכב מרגשות מאוד לא פשוטים, אלא שיש בו אלמנט דומיננטי של סוריאליזם. המילים בו ציוריות ובזכות כך ניתן להאזין לו ברמת הפשט למי שאינו מעוניין בדרש הכבד יותר של התוכן. בשירים אחרים המילים בו בהחלט בועטות, אבל הן לא חייבות להיות. הדבר תלוי אך ורק במאזין וברמת ההתעמקות שלו.
"זה בדיוק מה שאני הבנתי", היא מסכימה ומדגימה: "באלבום 'פירות אסורים' (1987) עשיתי את השיר 'מלחמה' שדיבר אחד לאחד על מה שקרה אז בארץ. הופעתי בלבנון, ראיתי דברים קשים מאוד. אבל השיר לא הושמע ברדיו בכלל. רק אחרי שקראתי ביקורת של יוסי חרסונסקי הבנתי למה. הוא כתב שזה פשוט יותר מדי בשביל הקהל. שזה קשה. והוא צדק. הרי חיילים נהרגו, תושבים נהרגו, אף אחד לא רצה לשמוע כזה דבר מכאיב בזמנים כאלה. כך הבנתי ב'אנטארקטיקה' שאם אני רוצה לשיר על צער וכאב אני צריכה לעלות קומה, לשיר על הדברים בצורה אחרת".
עד "אנטארקטיקה" הקהל שלך היה אחר, יותר רוקיסטי, דארק אייטיזי. המעבר למיינסטרים לא היה קצת מבהיל, או שאולי לווה בתחושת חוסר שייכות?
"ממש לא חשבתי על זה, פשוט ראיתי המון קהל ושמחתי".
עד יוני האחרון נמנעה אלאל מלבצע את אחד השירים היפים ביותר באלבום וללא ספק העצוב בהם – "בקרוב", שכתב עבורה אהוד מנור. אך העבודה על הופעות 30 השנה החגיגיות זימנו עבורה הזדמנות נוספת להבין עם עצמה מדוע בעצם. "ניסיתי גם עכשיו בחזרות וזה פשוט לא הלך", היא מספרת, "אבל אז, אחרי שערן ואני כבר אמרנו שנשים את השיר הזה בצד בינתיים, הלכתי לי ברחוב והרצתי את מילות השיר בראש ופתאום הבנתי משהו חדש לגביו. אהוד הרגיש אותי כשהוא כתב את השיר. הוא הרגיש את העצב שלי", היא אומרת. "יש בו שורה", היא ממשיכה, "שאומרת 'נכון שאין לי שום סיכוי / אבל אי שם בתוך תוכי / מין הרגשה שבקרוב אשוב לשמוח'. פתאום הבנתי אותה אחרת! הרי באמת זה הרגיש בשני האלבומים הראשונים כאילו אין לי שום סיכוי לעלות על דרך המלך, אף חברת תקליטים לא התעניינה בהם, אבל המשך המשפט, 'בקרוב אשוב לשמוח', נתן לי את הכוח לעשות את 'אנטארקטיקה'. אהוד האמין בי".
סקרן אותי מה גרם לאלאל להתאהב בשיר היפהפה "תעשייה אבירית" של מאיר גולדברג ולבחור בו לאלבום, אבל לא יכולתי לנחש שמקור ההתרגשות שלה ממנו הולך איתה אחורה עד לילדות בתוניס. "הוא גרם לי להרגיש בתוך הספינה", היא מספרת, "בתוניס אהבתי מאוד חוברות מצוירות כאלה. עד היום אני מתה על זה. במיוחד אהבתי את אלה עם השבדים והספינות שלהם. השיר הזכיר לי אותן".
רגע, את מדברת על הקומיקס הצרפתי "אסטריקס"?!
"אסטריקס!".
בארבי, דרך קיבוץ גלויות 52 תל אביב, חמישי (8.8) 20:30, 125 ש"ח
הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין טיים אאוט תל אביב
