ירקות וחיות אחרות: ראיון עם רובין היצ'קוק

"תראה, אם יש משהו שאורב לנו בסתר אי שם בקצה הזמן – אז כן, סביר להניח שזאת אשכולית", אומר רובין היצ'קוק כשאני מזכיר לו את אחד המונולוגים הרבים בהם פצח בין שירים בהופעת הסולו הקודמת שלו בתל אביב. עוד באותה הופעה הוא סיפר על "נורת הנצח", אנשים שמתרחשים פנימית, כיוון סאונד של פילים באמצעות אייפון ועל המפגש של אלוהים, השטן וכוחות האו"ם בנגב. הוא, כצפוי, לא זכר דבר מכל זה.

המוזיקאי והכותב הבריטי רובין היצ'קוק (66) הוא אחד האמנים האהובים ביותר על כמה דורות של חובבי אינדי, פסיכדליה ופופ אלטרנטיבי מאז תחילת שנות ה-80. בראיון לקראת חזרתו בפעם השלישית לישראל, לשתי הופעות שיתקיימו בתחילת פברואר (הראשונה סולד אאוט), מתגלה שהוא פסיכדלי בשיחה לא פחות משהוא ביצירה, ואדם צנוע באופן מחשיד.

נדמה שלהיצ'קוק יש איזושהי פיקסציה מוזרה עם ירקות. המון סוגי ירקות מוזכרים בשירים שלו. "אחד הגיבורים הראשונים שלי הוא סיד בארט, האיש שהמציא את פינק פלויד…" – רגע רגע רגע, האם הוא באמת הולך להסביר את עצמו באמצעות אמן שהצטלם לעטיפת תקליט שלו כשצרור בצל ירוק קשור לו לפרצוף ומעט אחרי כן איבד עצמו לדעת? "הוא כתב שיר שנקרא 'איש הירק', על אישיותו ההולכת ונרקבת", היצ'קוק ממשיך ומאשש את חששי. נדמה שהוא לא מוטרד מכך שתשובתו לשאלה "מה הקטע שלך עם ירקות?" לא ממש מסבירה דבר.

למעשה, אם בוחנים את מילות שיריו מהאלבומים הרבים שהוציא אי אפשר שלא להבחין בתמות חוזרות, ובראשן "סקס, אוכל, מוות… וחרקים". לא במקרה זהו גם השם שנבחר לסרט תיעודי עליו מ-2007 בבימויו של ג'ון אדג'ינגטון, שיצר סרטי תעודה גם על סיד בארט, ג'ו קוקר וג'נסיס. בסרט משתתפים בסיסט לד זפלין ג'ון פול ג'ונס, אגדת הפופ הבריטית ניק לואו, זמרת הקאנטרי האמריקאית הנהדרת גיליאן וולש וחברים מלהקת REM שהופיעו עם היצ'קוק באותה תקופה תחת השם Venus 3. גם הבמאי ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים", "אדפטיישן", "פילדלפיה") תיעד את היצ'קוק בסרט משלו, כמעט עשור קודם לכן, ב"Hitchcock Storefront" שבו היצ'קוק מצולם כשהוא מופיע בתוך חנות רהיטים נטושה במנהטן.

אז למה לעזאזל ירקות? למרות שכבר הבין שכל הסבר נוסף שלו נידון לכשלון, היצ'קוק ממשיך לנסות: "אני נוטה לכתוב על דברים שאני אוהב, שנראים לי טוב: צמיחה אורגנית, חרקים, חשמליות (trams), פאם פאטאליות, גבינה… אני לא כותב על ספורט, כלכלה או כובעי מצחייה". הוא מודע לחלוטין לכמה משעשע ומוזר הוא נשמע, ובאופן מפתיע ולמרות שהשאלה הייתה על ירקות, הוא מספר שפרופסור במכללה באוהיו כותב בימים אלה עבודת גמר על השימוש שלו בשירים דווקא בבעלי חיים.

כל הדיבור הזה על ירקות וחיות התחיל לדגדג לי באף, אז שאלתי:

למה אתה אלרגי?
"פאוור-באלאדז".

תהילה תסדר לך שולחן בכל מסעדה, אבל זה גם אומר שכולם יבהו בך בזמן שאתה אוכל

היצ'קוק הוא אמן נערץ על רבים אך עם זאת לא מפורסם במיוחד. היטיב לתאר אותו רם אוריון, מעריץ מקומי ומוזיקאי נהדר בפני עצמו, כשאמר: "רובין הוא לא אייקון גדול אלא אייקון קטן. אבל אף שהוא לא ממש ידוע, יש מוזיקאים מאוד מוכרים שרואים בו חצי אלוהים" (הארץ, 2011).

"אני חושב שאני מדבר אל אנשים שאוהבים את אותו סוג מוזיקה כמוני, לא משנה מה מעמדם", אומר היצ'קוק ומוסיף: "רבים מהאנשים האלה הם מוזיקאים ולא מעט מהם מוכרים יותר ממני. כשאתה צעיר, הגיבורים שלך נראים כמו אלים; מאוחר יותר הם נראים יותר כמו אחים או אחיות גדולים. אני מניח שאני בעצמי בשלב בו אני הופך לאח בוגר למחצה".

נשמע שמידת הפרסום המועטה יחסית לה הוא זוכה לא ממש מפריעה לו. "סלבריטאים בעיקר מפורסמים בזכות היותם מפורסמים", הוא טוען ומסביר כי "תהילה תסדר לך שולחן בכל מסעדה, אבל זה גם אומר שכולם יבהו בך בזמן שאתה אוכל".

מה בנוגע לקהל שלו? ובכן, היצ'קוק תופס את מאזיניו כ"אנשים פיקחים, רגישים, הומוריסטים, אנטי מאצ'ואיסטים ובעלי דמיון מפותח, פרט לכמה מהם שאינם שפויים", הוא מסייג.

הדיסקוגרפיה של היצ'קוק עלולה להיות מאיימת בגודלה עבור מי שמעוניינת להתחיל מאיפשהו ולא יודעת למה להאזין קודם. לי, כמו לרבים אחרים, "I Often Dream of Trains" מ-1984 ו-"Eye" מ-1990 היוו פתח נהדר לגוף היצירה שלו בזכות היותם אלבומים אקוסטיים (ברובם) שמאפשרים ריכוז מירבי ביכולות הכתיבה וההגשה הנהדרות שלו. עם זאת, תחילת דרכו של היצ'קוק נעוצה בשיא תקופת הפאנק החשמלית של אמצע-סוף שנות ה-70 עם להקת הסופט בויז, שב-1980 הוציאה אלבום מופת בשם "Underwater Moonlight".

אני הביצה האחרונה משנות ה-60 לבקוע. ועכשיו אני כמו הסנדלר האחרון בעיר: מעטים מספקים את מה שאני מספק

בסוף עידן הפאנק הסופט בויז היו עוף מוזר במיוחד, שכן בניגוד לפאנק, תפקידי הגיטרה בה היו מתוחכמים וזאת מבלי לוותר על האגרסיה הפרימיטיבית שאפיינה את הז'אנר. יתרה מכך, מה שעוד יותר הפך אותם ליוצאי דופן בנוף ההוא היו ההשפעות הניכרות של פסיכדליית הסיקסטיז שבאותם ימים נחשבה כמעט אנטיתזה לרוח הפאנק. "הסופט בויז לא השתלבו היטב עם סצנת הפאנק – שהפכה במהרה לאורתודוקסית מאוד. הפאנק הפך לעוד סוג של מדים ללבוש", מסביר היצ'קוק, "בדיוק כמו שקרה איתנו, ההיפים, עשר שנים קודם לכן".

"כל מה שאני הוא התכה של סך ההשפעות עלי", אמרת באחד הריאיונות איתך. נדמה שאתה נוטה לצמצם את עצמך שוב ושוב בריאיונות, אם כי ברור שלא היו מתעניינים בך כפי שמתעניינים אם כל מה שהיית היה סך האלבומים האהובים עליך מילדות. אתה באמת מאמין שאתה לא מביא שום דבר חדש משלך?
"אני כן התכה מקורית, אבל אני עדיין רואה את עצמי כהתכה מבחינת סגנון מוזיקלי. הסאונד שלי – בטח כשאני מנגן מוזיקה חשמלית – נאמן מאוד לסוף שנות ה-60, למוזיקה ששמעתי כשהתבגרתי. אני הביצה האחרונה משנות ה-60 לבקוע. ועכשיו אני כמו הסנדלר האחרון בעיר: מעטים מספקים את מה שאני מספק".

בשנה שעברה הוציא היצ'קוק את האי.פי המצוין "Planet England", פרי שיתוף פעולה שלו ושל מוזיקאי בריטי נוסף שכמותו זוכה למעמד קאלט בקרב קהל דומה – אנדי פארטרידג', איש להקת XTC. "אנדי פרטרידג' ואני מכירים זה את זה באופן הדרגתי כבר יותר מ-35 שנה – שזה מאוד בריטי מצידנו. אנחנו הבריטים לא מאיצים מערכות יחסים", אומר היצ'יקוק על מי שבעבר היה נחשב כמעט ליריב שלו ושל הסופט בויז.

"כן, אנדי ואני חשדנו זה בזה בהתחלה. נדמה היה לי שהם מוזיקאי פופ פסיכדלי יריבים שלנו. האם האינדי רוק היה מספיק גדול לשנינו? שלא לדבר על הצל שהטיל ג'וליאן קופ (מוזיקולוג ומוזיקאי ענק בפני עצמו שבאותם ימים הנהיג את להקת The Teardrop Explodes – אז"א), שגר בקרבתנו בווילטשייר… אבל הזמן הפך אותנו לחברים טובים. שנינו נולדנו באותה שנה וסבלנו מאותה תסמונת האות בי בתקליטייה (בארט, ביפהארט, ביטלס – אז"א). אני נהנה לשבת עם אנדי בביתו שבסווינדון, ליד שולחן המטבח שלו, עם כוס תה וגיטרה. אחרי שכתבנו מספיק מוזיקה, אנחנו הולכים שבעה מטרים לגינה האחורית שלו ומקליטים אותה בגראז' שלו. אנחנו כמו שני ג'נטלמנים זקנים שנפגשים לפתור תשחצים".

רובין היצ'קוק יופיע בלבונטין 7 בתל אביב ב-1 וב-2 בפברואר. איבנט ההופעה, כרטיסים
הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין טיים אאוט תל אביב