הפעם ההיא שניסיתי לעצבן את ג'ון קייל

ג'ון קייל חוגג היום 80. זה מזכיר לי את הפעם ההיא שניסיתי לעצבן אותו קצת.

לפני 11 שנה הייתי כתב מוזיקה פוחז, עוד לא ממש מנוסה, שנפלה בחלקו ההזדמנות המופלאה לראיין את פאקין ג'ון קייל מהוולווט אנדרגראונד. זה היה לקראת חזרתו לישראל לשתי הופעות. חשבתי לעצמי שזה ממש לא הגיוני שאני הולך לראיין כזאת אגדה. רק אתמול בערך התחלתי לכתוב בעיתונים. הלו, רגע. הכל מהר נורא.

מן הסתם גם שמחתי עד הגג וההכנות לראיון נכנסו להילוך גבוה. הבנתי די מוקדם שאם יש משהו שאסור בתכלית האיסור לכתב מוזיקה (או לכל עיתונאי מראיין), אז זה לשעמם את המרואיין שלו. ברגע ששיעממת את הבנאדם זה גמור. חרא כתבה מובטחת.

לו ריד, חברו של קייל לוולווט אנדרגראונד, היה נחשב לאימת העיתונאים ואולי המרואיין המרושע מכולם. מיסטר ג'ון קייל דווקא הרבה להתראיין לאורך השנים ועשה רושם שלא השתדל להיות זבל של בנאדם. הוא היה אז כבר בן 69 ועם קריירה עניפה ומפוארת בטירוף כאמן סולו וכמפיק מוזיקלי, ואני חשבתי לעצמי מה לעזאזל אני יכול לשאול אותו שהוא עוד לא נשאל. איך אני יכול לא לשעמם אותו? שיעורי הבית החלו. לקראת הראיון קראתי מיליון כתבות איתו, חזרתי ושמעתי אלבומים – ועדיין, לא ידעתי מאיפה להתחיל.

באחד ממסעות הציד שלי אחר ראיונות איתו, נפלה בחיקי מתנה מן אללה. לא זוכר אפילו איך נתקלתי בוידאו הזה. דיגיטציה של vhs מאיזה ערוץ טלוויזיה צרפתי ובסרטון נראה ג'ון קייל מתראיין לעיתונאי מגוחך למדי. כלומר, העיתונאי לבוש מגוחך ושואל לא מעט שאלות מגוחכות והעיתונאי הזה… גם הוא ג'ון קייל. אני בעצם רואה את ג'ון קייל מחופש לעיתונאי ומראיין את עצמו ב-1990 בטלוויזיה צרפתית. מה? ולסרטון הזה היה אז מספר צפיות חד ספרתי (!) נפלתי על אוצר.

מההתרשמות שלי, השאלות ששאל ג'ון קייל "העיתונאי" את ג'ון קייל האמן והמוזיקאי היו בחלקן כל אותן שאלות שעיתונאים נוהגים לשאול אותו שוב ושוב ושהוא כבר עייף מלענות עליהן, והוא באמת עונה עליהן (לעצמו כאמור) תשובות די סתומות. אבל בוידאו הנהדר הזה, ג'ון קייל שואל גם שאלות מעניינות מאוד, כאילו בוחר את השאלות שהוא מתבאס שעיתונאים אמיתיים מפספסים ולא שואלים אותו – ועונה עליהן תשובות עוד יותר מרתקות.

הבנתי מה אני צריך לעשות והחלטתי לבסס לפחות חלק ניכר מהראיון שאני עומד לעשות איתו על השאלות שהוא שאל את עצמו. ממש כמו במבחן ביטחון שדה או בחקירה בשב"כ, תכננתי לראות אם יענה תשובות זהות לאלו שענה לעצמו עשרים קודם ואם ולא – לעמת אותו עם עצמו.

מגיע יום הראיון, מוקצב לי כולה עמוד עלוב אחד של איזה 700 מילה בטיימאאוט, אני צריך להיות תמציתי וברור. אין לי אפשרות להעמיק יותר מדי או לחלוש על נושאים רבים. מה עושים? בתור התחלה, מחפשים מאיפה פיזית לקיים את הראיון הטלפוני כי מר מרפי קפץ לבקר ודאג שהמחשב שלי ימות בדיוק באותו יום ושלא תהיה לי אפשרות לעשות את הסקייפ המתוכנן מאצלי בבית. נהדר.

אני מתקשר בהיסטריה לחברה ושואל אם אפשר לעשות את הראיון מהמחשב שלה והיא עונה שהיא עובדת עכשיו, בחנות בגדים יד שניה. אני אומר לה שבשעה 14:00 סוגרים את החנות. אני מגיע לעשות את הראיון שם, ושבינתיים רק מבקש שתוודא שיש לה סקייפ מותקן על הלפטופ.

בינתיים מתפתח לי חום גבוה. אני אשכרה קודח. חולה מת. מדפיס את דף השאלות שכתבתי אצל השכן וטס לחנות, פורץ אליה בסערה וצועק לאיזה שתי לקוחות "החוצה! לא, סליחה. החנות סגורה, ביי!".

ניגש לחברה שעומדת מאחורי הקאונטר ושואל אם הסקייפ כבר פתוח והיא עונה שכן. אני מסתכל ורואה שהדפדפן שלה פתוח על האתר של סקייפ. "לא הורדת והתקנת את התוכנה?!", אני שואל. שתיקה. בקיצור מתקין סקייפ הכי מהר שיכול ומתקשר למספר שקיבלתי מהיח"צ. מלכתחילה הוקצבו לי לראיון הזה לא יותר מ-20 דקות. ככה זה עובד. כנראה הייתי אחד מתוך מספר עיתונאים מסביב לעולם שהוא תיקתק ביום ראיונות מרוכז שכזה.

עונה לי אישה שאומרת לי שמיד ג'ון יעלה על הקו. ג'ון עולה על הקו: "אתה מאחר", הן המילים הראשונה שיוצאות לו מהפה. "מצטער", הוא ממשיך, "אבל אחסיר לך 5 דקות מהסוף ונאלץ לסיים את הראיון הזה תוך רבע שעה".

אני מזיע.

שאלה ראשונה: מה הוביל אותך לעזוב את ביתך שבווילס ולעבור ללונדון?
"לימודי מוזיקה קלאסית. רציתי להיות מנצח. הלכתי ל-Royal Academy of Music".

חשבתי שזאת תהיה מין שאלת ביקורת קלילה לבדוק שמכונת האמת תקינה. כמו שבחקירות שואלים האם שמך הוא ג'ון קייל ואז בודקים שהמדדים סבבה.

השאלה השניה שאני שואל מבוססת על שאלה ששאל את עצמו ב-1990, אבל לא זהה לה אלא בונה על גבי התשובה שנתן לעצמו אז:

ולמה זרקו אותך משם? האם זה קשור במעורבותך האקטיבית עם תנועת ה- Fluxus שייצגה זרם מאוד לא קונבנציונאלי בגישה לאמנות?

"אני די בטוח שכן. אלו היו הימים המוקדמים של הפלוקסוס והיו חילוקי דעות קשים בין חברי התנועה, לבין הנהלת האקדמיה: המחלקה למוזיקה של בית הספר, פשוט שנאה כל מה שהיה קשור במוזיקה מודרנית"

עד כאן קייל לא נחמד אבל גם בטח שלא נבזי. למעשה הוא מקצועי מאוד, אולי קצת קר אבל בא לעבוד. ולזכותו יאמר שמקשיב לשאלות עד הסוף, לוקח רגע לחשוב עליהן ואז עונה במלוא הרצינות. תתפלאו, אבל זה לא מאוד שכיח.

ב-1990 הצטלמת לראיון משעשע באיזה ערוץ טלביזיה צרפתי ובו גילמת גם את העיתונאי המראיין ובאותו זמן גם את עצמך בתור המרואיין. באותו ראיון שאלת את עצמך: "מה הוביל אותך לעזוב את ביתך שבווילס ולעבור ללונדון?" ותשובתך הייתה: "כדי להגיע לניו יורק ולהשיג כסף ותהילה".

"זו הסיבה שבגללה בדרך כלל עוזבים את הבית", הוא עונה, "כלומר כשאתה מבין שאתה לא מסוגל להתקדם מהיכן שאתה נמצא, הפיתרון הוא לעבור למקום אחר שכן יאפשר זאת. האמת היא שבזמנו, לא באמת ידעתי למה באתי ללונדון. כשהגעתי אליה הבנתי שזה היה בשביל לעבור לניו יורק".

כלומר התשובה שלך בראיון העצמי ההוא לא הייתה בדיחה אירונית, אלא אמת לאמיתה?

"כן כן, זו האמת. הרי עוד בוויילס, הייתי מאזין לכל מיני תחנות רדיו ניו-יורקיות והרגשתי שבזמן שאני מת משעמום, במקום רחוק ממני הבוקר רק עולה על עיר שתוססת 24 שעות ביממה ושקורה בה משהו בכל רגע נתון".

אמרתי לעצמי אוקי, הוא לא משועמם. זה אחלה. אני כבר מזיע פחות שזה גם אחלה כי מקודם עמדתי לקצר את כל החשמל בחנות ולדפוק לחברה שלי את הלפטופ. אולי בכל זאת אצליח "להפיל אותו"?

באותו ראיון גם טענת שחברי הוולווט אנדרגראונד הם חבורה של כישלונות.

קייל: "אני חושב שהמילה שהשתמשתי בה הייתה לוזרים".

לא. המילה שהשתמשת בה הייתה כישלונות.

הוא לא עונה ושקט קצת מטריד משתרר בחנות. החברה מביטה בי בקטע של הכל בסדר? אני מניח שעשיתי נצח ממה שבמציאות הייתה רק פאוזה קצרה, אבל הוא ג'ון קייל ואני אורי, ומילימטר של פאסון אין לי. אני רק רוצה שיחה טובה עם ג'ון קייל.

"אני חושב ש'הולווט אנדרגראונד' מעולם לא מימשה את הפוטנציאל שלה", הוא פתאום אומר, "הרי המוזיקה שלנו מעולם לא הייתה כזו שאתה מאזין וקולט אותה לעומקה בפעם אחת, אלא דורשת האזנות חוזרות ונשנות. התחלנו להפנים את זה בשלב מסוים, כשמצאנו את עצמנו מבצעים את אותם השירים בחזרות שוב ושוב, יום אחרי יום. הבנו שכדי לפתח את הרעיונות הקיימים שלנו היה עלינו להתמקד בהם, לפקס אותם, אבל לא הסתדרנו זה עם זה מספיק טוב בשביל לתת לאותם הרעיונות את הצ'אנס שהגיע להם".

מהרגע שהשאלה נשאלה, או יותר נכון מהרגע שאמרתי לו באופן נחרץ שהוא טועה ושהוא אמר כך ולא אחרת, קייל נעשה ממש אבל ממש נחמד. זה הרגיש כאילו הרווחתי איזו נקודת זכות שאותה הביע גם בשינוי טון הדיבור שלו וגם בכך שהמשיך לשוחח איתי את מלוא 20 הדקות על אף האיחור המפדח והצהרת הפתיחה שלו.

בסוף אמנם יצאה כתבה קצרה מדי בגליון שמעט מדי קראו, אבל זה היה אירוע בלתי נשכח בשבילי. כשיצאתי מהחנות בגדים הזאת אני זוכר שהופתעתי שהחום הגבוה שהיה לי קודם נעלם ברגע אחד כאילו לא היה. דילגתי לי בעליזות בחזרה לדירה. אה, וגם ההופעה הייתה פצצה.

יום הולדת 80 שמח, מר ג'ון קייל.