מאז שזה קרה אני לכוד בתוך מנעד מצומצם מאוד של רגשות שבצד האחד שלו עצב ובאחר זעם. אלא שלאחרונה מדי פעם, ויותר ככל שהזמן חולף, אני מוצא את עצמי צוחק. לפעמים סתם מדבר על כדורסל או על מה שווה להזמין ואיזה מעולה הסרט שראינו. רמזים לחיים שהכרתי. אבל ההתנהגויות האלה, שמרגישות כמו הפרעות בתוך מנעד העצב-זעם, מלוות באשמה על כך שבאין ברירה כולנו חוזרים איכשהו לשגרה. ואז, כשנדמה שדברים באמת מתחילים להתאזן, אני נתקל בוידאו של מחבלים זורקים רימונים לתוך מיגונית, או שנודע פתאום שמי שקיווינו מעל לחודש שתחזור בשלום מעזה בכלל הייתה מתה כל הזמן הזה או שנערה בת 19 נרצחה בשבי – ובחזרה למנעד. שום דבר לא עוזר להתחמק מהמנעד הזה. שום דבר לא עוזר. מוזיקה אולי קצת.
- אושיק לוי – סיכוי קלוש
- Leonard Cohen – Come Healing
- Nils Frahm – The Whole Universe Wants to Be Touched
- דניאל סלבוסקי – מפחיד
- זואי פולנסקי – אתה בא אלי
- קורין אלאל – המנון לאהבה
- Philip Glass – Facades
- Daniel O'Sullivan – Honour Wave
- דניאלה תורג'מן – שום דבר לא עוזר
- דניאלה ספקטור – יש לפעמים
- Grizzly Bear – Knife
- L.U.C.A. – Il Valzer Del Risveglio
- Discovery Zone – Come Slow
- Ween – A Tear For Eddie
- Thee Oh Sees – The Lens
אור בזויות משודרת ברדיו הקצה בימי שני ב-13:00 ובימי רביעי ב-12:00
