נועה ליברמן-פלשקס היא מעצבת גראפית ומאיירת אבל גם כותבת מעולה. הפוסט הזא התפרסם לראשונה בפייסבוק שלה כ-Note. אחרי שקראתי אותו חשבתי לעצמי שזה יהיה קצת חבל, אם רק חבריה ייחשפו אליו ובייחוד לדיון המרתק שהוא גרר אחריו.
האם המוזיקה המזרחית סוף סוף מצליחה לחדור את שריון החשיבות העצמית של אנשי הבועה התל אביבית, או שמא מדובר בלא יותר מעוד טרנד חולף שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה? יצאתי לבדוק את השטח ולברר האם באמת מתעוררת כאן פתיחות חדשה וכנה למוזיקה שתמיד סבלה מהתנשאות ואפליה.
אני חושב שאם הייתי שם, עומד בקהל בהופעה הזאת בזמן שבואי מבצע את המוות שלו, הפיקות בברכיים שלי היו נשברות מרוב התרגשות.
הרבה להקות עשו את האדפטציה לסרף שמוכר לנו כיום. המוזיקה הערבית והסרף תמיד הזינו אחד את השני, אבל הסרף המקורי היה חסר מילים, לא מה שהביץ' בויז עשו ממנו. הושפענו בעיקר מלהקות כמו The Apemen ההולנדים ו- Man Or Astroman שלקחו את הסרף המקורי וחיזקו אותו בהשפעות של Pאנק אגרסיבי וסרטי מד"ב וטראש."
הייתי הולך אז הרבה לסינמטק והיו שם את המרדנים, שהיו באים עם המעיל השחור והמניפסט של קארל מארקס ביד. זו היתה מחאה שתמיד כיבדתי, אבל המחאה שלנו היתה מין טיסה מתחת לראדאר. כמו ב-'דה קיד', הסרט של צ'רלי צ'פלין שבו השוטרים עושים איזה פעילות משטרתית כלשהי ואז הילד מתגנב מעבר לפינה, בועט לאחד השוטרים בתחת ובורח
"על חורבות האביב" מפגיש אלמנטים של נויז עם מלודיות פסנתר עדינות אך מעוותות, מין רוק בובות מרוטות עם אווירה איטית ומאיימת של חלום על ערש דווי. מי שיעמיק לחפור מתחת לחורבות האביב של קטב מרירי ימצא מתחתיהן אוצר גדול בדמוי אחד האלבומים המקוריים והמרגשים ביותר שיצאו משולי מוזיקת השוליים התל אביבית של האלף החדש.
ראיון שעשיתי עם דיויד יוג'ין אדוארדס, מנהיג להקת וובן הנד וסיקסטין הורספאוור, לטיים אאוט תל אביב.
בלית ברירה קלטתי את המילים של השיר וצעקתי לנהגוס: "בואנ'ה מה זה זה השיר החזק הזה? מי שר אותו?" הוא הוריד את הווליום ואמר לי: "אההם, לא יודע". "טוב עזוב אותך תגביר תגביר" אמרתי לו, כולי מבסוט.